הנקראות ביותר

עמק רפאים

30 מיליון דולר מגייסת מדי שנה קרן ירושלים. מדובר בטיפה בים, אומרת רות חשין, מנהלת הקרן זה 35 שנה, והכסף הזה כבר לא מספיק כדי לבלום את ההידרדרות של הבירה. בוודאי לא כשהתורמים היהודים הולכים ונעלמים, הממשלה אדישה והישראלים עייפים מעיר הקודש. עכשיו היא "צועקת את צעקתה של ירושלים"

הפגישה עם רות חשין נקבעה במסעדה בשכונת משכנות שאננים בירושלים. כשהגעתי למקום, בלב השכונה היפהפייה, אשר שופצה גם בכספי קרן ירושלים, מצאתי את חשין יושבת ליד שולחן אחד יחד עם עורך-הדין האמריקני אלן דרשוביץ. אם תרצו, הנה לכם פסקה ראשונה במדור רכילות במקומון של סוף-שבוע. חשין, נזכיר, היא אשתו של השופט העליון מישאל חשין. ודרשוביץ, נזכיר, הטריח את עצמו לארץ כדי להוביל את צוות ההגנה במשפטו של דודי אפל, אשר נדון כעת בבית-המשפט.

אבל חשין לא מתעניינת באסטרטגיית ההגנה של אפל. היא מתעניינת רק בכסף. לא בשבילה, שכן משל עצמה יש לה די והותר - הונה האישי מוערך ב-150 מיליון דולר - אלא בשביל ירושלים, וקודם-כול קרן ירושלים, שהיא משמשת כנשיאה שלה.

אז למה בכל זאת דרשוביץ? פגשתי אותו, היא מסבירה, כי חשבתי שאולי הקשרים שלו יעזרו בענייני ירושלים. נמאס לי מהאדישות המופגנת כלפי העיר, מבית ומחוץ.

עו"ד דרשוביץ תורם לקרן?

"הוא היה פה פעמיים במשכנות שאננים, לפני שסגרנו את המקום לשיפוצים. גם הוא מאלה שלא היו פה מאז פרוץ האנתיפאדה. עכשיו הוא משתגע, הוא חושב שזה מקום חלומי ושצריך לעשות כל מאמץ כדי להמשיך ולקיים את זה. אז אמרתי לו, 'ידידי, זאת שאלה של כסף'".

מה ביקשת ממנו?

"שיעזור לנו לפתוח כמה דלתות לאנשים שהוא מכיר בבוסטון ובניו-יורק. דיברנו, רציתי לשמוע ממנו על אנשים שגם אני מכירה. אני מקווה שמשהו ייצא מזה. הוא אמר שברצון רב הוא יעשה את זה".

למה דווקא הוא?

"כל מי שיכול, כל הזדמנות לטובת ירושלים. זה לא פשוט היום".

התעייפו מירושלים

חשין, 66, ילידת הארץ, עובדת כבר למעלה מ-35 שנה בקרן לירושלים. היא החלה את דרכה כעובדת זוטרה במחלקת התיירות בעיריית ירושלים, בתקופת ראש העיר טדי קולק. ב-1967, סביב מלחמת ששת-הימים, כשהיא בחודש השביעי להריונה, התבקשה לטפל גם בקרן שהקים קולק, אשר יהפוך ברבות הימים לדמות דומיננטית בחייה. אחר-כך עברה לנהל את הקרן, ובחמש השנים האחרונות היא הנשיאה שלה - תואר שניתן לה בעיקר מסיבות של סמנטיקה אמריקנית.

עם השנים והמיליונים שגייסה היא התמסרה לעבודה בקרן, שקידמה מאז עשרות פרויקטים בבירה (ראו מסגרת). אלא שהשנים האחרונות דרדרו את ירושלים למצוקה, לטענת חשין מבלי שאף אחד מהגורמים האחראים יתגייס כדי להציל את העיר, וקשה לה לראות את זה. כמו אם המתבוננת בבנה הסובל - היא עצמה תשתמש בהמשך באנלוגיה דומה - חשין יודעת שירושלים זקוקה להרבה הגנה, חום וכסף כדי לשרוד. בעיקר כסף.

קרן ירושלים מגייסת בממוצע כ-30 מיליון דולר בשנה. הקרן מגייסת כסף ייעודי, כלומר בעבור פרויקטים מסוימים, ובשנים האחרונות נרשמה ירידה בסכומים. ב-2001 גויסו 26.2 מיליון דולר, וב-2002 כ-20 מיליון בלבד. ב-2003 חלה התאוששות מסוימת, והקרן הצליחה לגייס 25 מיליון דולר.

ממה נובעת הירידה בהיקף התרומות?

"ירושלים היא כבר לא סחורה מבוקשת בעולם, אפילו לא בעולם היהודי. זו בעיה. לא צריך להרחיק לכת, בתל-אביב ירושלים מבוקשת? באזור השרון היא מבוקשת? ובקריית הממשלה? אני פשוט רוצה לצעוק את צעקתה של ירושלים".

מתי היא איבדה את האטרקטיביות?

"אני באמת לא יודעת. גם ישראל היתה מדינה הרבה יותר אטרקטיבית עד לפני עשר שנים, ופתאום יש פחות עניין. ב-1967, כשהעיר חוברה לה יחדיו, עיני כל העולם היו נשואות לירושלים. היא היתה משאת-נפשם של הישראלים. כולם נהרו לכאן ורצו להשתתף בבניינה של העיר, בירת העם היהודי. היתה התלהבות כמעט משיחית. היום ההתלהבות הזו כבר לא קיימת. גם בעיני ישראלים ירושלים לא מעניינת. יש פה מידה מסוימת של התעייפות.

"זה כמו שיש לך ילד. אתה אוהב אותו, והוא נחמד ומחייך אליך, ופתאום הוא הופך להיות ילד רע, שרק מביא ציונים גרועים וכל הזמן זוכה לכותרות שליליות. אתה מרגיש לא נוח עם זה. זה לא שאתה אוהב אותו פחות, אתה רק רוצה פחות להזדהות איתו. היום אנחנו לא דבר שאפשר להתגאות בו".

מה אומרים לך התורמים שסגרו את הארנק.

"היהודים בחו"ל עייפים מזה שישראל כל הזמן בכותרות. באירופה ובארצות-הברית ישראל מוצגת רוב הזמן באור שלילי. אף אחד לא מנסה גם להבין את הצד שלנו. הם אומרים, 'אתם הכי צודקים בעולם, אבל נמאס לנו מכל הבעיות האלה'. ויש בעיה נוספת, הדור החדש שקם ליהודים. מטבע הדברים, הדור של ניצולי השואה הולך ונכחד. אותו דור ראה בהקמת המדינה נס ועשה כל מאמץ לעזור וליטול חלק. עכשיו הילדים שלהם לא זוכרים".

עדיין, היו מספיק תורמים שאיפשרו לכם לגייס 25 מיליון דולר השנה.

"נכון היה אילו היינו אוספים יותר. אנחנו לא מצליחים לגייס כפי שהייתי רוצה. אנחנו ארגון מוצלח, יש לנו שלוחות בעולם. הייתי רוצה שהקרן תגייס 100 מיליון דולר ולא 30. הייתי רוצה הרבה יותר התעניינות בירושלים, יותר אכפתיות, לשבור את האדישות הזו. את באה לניו-יורק, נכנסת למטרופוליטן, למודרן ארט מוזיאון, לאופרה, מי נותן את הכסף? כולם שמות יהודיים, בזה אחר זה. פעם, אותם יהודים היו נותנים לישראל. היום הרבה-הרבה פחות. פגה ההתעניינות, פגו ההתלהבות וההערכה לחשיבותה של מדינת ישראל לעם היהודי".

הכול נובע מהמצב הביטחוני?

"בעיקר. התורמים מארצות-הברית הפסיקו להגיע לאחר פרוץ האינתיפאדה. עד אמצע 2003 היתה דממה מוחלטת. מבחינתנו, קל יותר לגייס תרומות כשהתורמים רואים את ההישגים שלנו, נותנים בנו אמון, בוחרים לאיזה פרויקט הם רוצים להיקשר. אבל הם הפסיקו לבוא בגלל המצב הביטחוני. במקום זה הם יושבים בפארק אווניו ושומעים רק את CNN ואת כל החדשות הקשות: פה ישראל נאשמת בהרג ושם בטבח, והפרופגנדה הערבית מתחזקת. אז הם בוחרים להתרחק, מרגישים לא נוח. זה נורא שאנשים הפסיקו לבוא".

מה הפתרון?

"הלוואי שהיתה לי תשובה. צריך למצוא מה ייאחד את הישראלים עם יהדות התפוצות, כדי שתיווצר הדדיות. יהודי התפוצות צריכים להבין, שבלי קיומה של המדינה, גם מצבם לא יהיה טוב. צריך לעזור להם להבין שהם לא עוזרים לנו מתוך אלטרואיזם, אלא משום שקיומה של ישראל חשוב גם להם באשר הם. זה מסר שצריך לעבור. אם לא נתחיל להשקיע בעיר הזו, כולנו נשקע ביחד".

ממשלה זרה לירושלים

אזהרותיה של חשין בדבר מצבה העגום של הבירה עולות בקנה אחד עם הנתונים המדאיגים שפרסמה בשבוע שעבר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ולפיהם ירושלים היא העיר הענייה ביותר מבין ארבע הערים הגדולות בישראל, עם דירוג כלכלי וחברתי נמוך מאוד. האצבע המאשימה של חשין מופנית קודם-כול כלפי ממשלת ישראל, ש"אין שום סיכוי לרתום אותה לפתרון הבעיות של ירושלים, כי היא שקועה בצרות שלה".

הממשלה הזו מזניחה את העיר יותר מקודמותיה?

"כל ממשלות ישראל הזניחו את ירושלים. טדי קולק תמיד היה אומר, גם בתקופות של ממשלת העבודה, 'ממשלה זרה לירושלים'. מצד שני, ברור שאנחנו לא יכולים להציל את העיר לבד. יש פה אווירה שלילית שצריך לצאת ממנה".

מהם הדברים הדחופים שהממשלה צריכה היתה לעשות?

"לפני הכול, לקצר את משך הנסיעה מירושלים לתל-אביב. זה לא הגיוני לנסוע כל יום שעה וחצי. אחר-כך, יש לשדרג את מערכת החינוך. זוגות צעירים עוזבים את העיר כי החינוך כאן הוא מתחת לכל ביקורת. בנוסף, הממשלה צריכה לסבסד דיור בירושלים. צריך להשאיר את הזוגות הצעירים בכל דרך, בין אם בתעסוקה, במגורים או בחינוך. אנחנו נטפל ביתר, בתרבות, באווירה, בהשארת ירושלים פתוחה בשבתות".

אז הקרן בוחרת בתפקיד של ועדת קישוט ותרבות, בשעה שהעיר סובלת מבעיות קרדינליות?

"זה לא כך. קודם-כול, זה נכון שתרבות לא נראית צורך חיוני, אבל צריך להבין שגם תרבות היא עזרה לציבור. פרט לכך, אנחנו מנסים לעשות גם מה שהממשלה צריכה לעשות ולא עושה. למשל, פריצת מעגל העוני היא משהו שהקרן מנסה להתמודד איתו, במסגרת התוכנית ההוליסטית שבה מאומצת שכונה ומנסים להטביע בה את החינוך - לא רק בילדים, גם בהורים. חינוך הוא הדרך היחידה לצאת ממעגל העוני, זה הבסיס".

על פניו, זה נראה כטיפה בים.

"זו טיפה בים, אבל משם זה מתחיל. החרדים, לדוגמה, כל השנים האלה לא עשו דבר חוץ מלהשתמש במדינה כבכספומט לעידוד החינוך שלהם, והיום הם פורחים ומשגשגים. את הפטנט הזה, שש"ס המציאה, אנחנו מאמצים היום. משתדלים להחזיק את הילדים יותר שעות בבתי-הספר, לתת להם אוכל וגם חינוך, להרחיב להם את הידע, שייצאו מהמעגל הזה. בש"ס זה היה רק בייביסיטר, אנחנו רוצים לתת בעיקר חינוך. אנחנו עובדים בארבע שכונות בלבד, ואם הממשלה היתה מעורבת, אפשר היה לעשות זאת בכל העיר. אבל אין כסף. מספיק לראות אילו משכורות נותנים למורים. פלא שהחינוך כל-כך גרוע? ואם אלה המחנכות, מה ייצא מהילדים?".

הקרן משקיעה הרבה פחות במזרח העיר. הצרכים שם, בכל התחומים, הרבה יותר גדולים.

"זה נכון. מאז ומעולם תורמים יהודים התלהבו לתרום לפרויקטים במזרח ירושלים. היינו צריכים לעבוד קשה כדי לגייס לשם כספים".

מפתיע לשמוע על קשיים בגיוס תרומות, כשמרכז ויזנטל גייס לטובת הקמת מוזיאון הסובלנות בירושלים 70 מיליון דולר.

"אין לי שום מושג איך הם גייסו. יש בעיה אובייקטיבית בגיוס".

לתושבי ירושלים קשה לעקוב לאן הולך הכסף שאתם מגייסים. בכלל, בשנים האחרונות אין פרויקט-דגל שהקרן מקדמת.

"היו לנו פרויקטים גדולים: מגדל דוד, סינמטק, משכנות שאננים, גן-החיות. כל כמה שנים יש איזה פרויקט גדול. עכשיו אין לנו פרויקט גדול. אנחנו מתעסקים בחינוך".

התחושה היא שמדובר בקרן שמשרתת בעיקר את האוכלוסייה האמידה. למשל, שיפוץ משכנות שאננים, שהיא באמת שכונה יפהפייה, אבל אנשים בלי כסף לא חיים בה, ורק מיעוטם מבקרים בה.

"המקום הזה הביא לישראל בתקופת האינתיפאדה אנשים שלא הגיעו בשום דרך אחרת".

זאת בדיוק הנקודה, המקום משרת את הקרן ואת התורמים, ואולי רק באופן עקיף את ירושלים.

"אנחנו פועלים כדי למשוך את כל הציבור. למשל, לפסטיבל הזמר המזרחי שיוזם המרכז למוסיקה במשכנות שאננים, שזה לכאורה מוסד אליטיסטי, מגיע קהל מכל שכבות האוכלוסייה. מעבר לזה, אני לא מתביישת באליטיזם, אני חושבת שכל עיר צריכה מידה מסוימת של אליטיזם. אם משכנות שאננים הוא מוסד אליטיסטי, אז מצוין שיש גם מוסדות כאלה. אבל זה לא רק אליטיזם - אנחנו פונים לכל האוכלוסייה ולא רק לתושבי רחביה".

"אולמרט חשב שהקרן שלו"

מי שמרגיז את חשין לא פחות מהממשלה, ואולי אפילו יותר, הוא אהוד אולמרט - שר התמ"ס וממלא- מקום ראש הממשלה, וראש העיר הקודם של ירושלים. כשאני מעלה את שמו, חשין עונה מיד שהיא איננה מעוניינת לדבר עליו. "אני לא מחפשת לריב, אלא לעשות טוב לעיר הזאת", היא אומרת. "אני רוצה לקטוף את הענבים, ולא לריב עם השומרים". אלא שמהר מאוד היא לא עומדת בפיתוי.

ראשיתו של הסכסוך בין השניים ב-1993, כאשר אולמרט, שנבחר אז לראשות העיר, רצה לכהן כיו"ר הוועד המנהל של הקרן. חשין התנגדה, והציעה לאולמרט לכהן כיו"ר של כבוד. אולמרט מחל על הכבוד, נשאר בחוץ והקים קרן אלטרנטיבית - הקרן החדשה לירושלים (ראו מסגרת).

"אני חושבת שאולמרט ראה את ירושלים כקרש-קפיצה, בניגוד לטדי קולק שראה את ירושלים כגולת-הכותרת של ישראל והסתפק בלהיות ראש עיר שלה. אולמרט עסק יותר בפוליטיקה מאשר בטיפול בעיר. הוא נבחר על-ידי החרדים, והיה מחויב להם. הרבה דברים הוזנחו בתקופתו, אבל אני לא רוצה להיכנס לעימות הזה".

קרן ירושלים לא אמורה להיות באופן טבעי תחת פיקוחו של ראש העיר? אולי אולמרט צדק בדרישתו.

"אולמרט המציא לעצמו תיאוריה שאנחנו לא רוצים אותו".

רציתם אותו?

"באמת לא רצינו אותו בתור יו"ר הוועד המנהל. ראש עיר לא יכול להיות יו"ר הוועד המנהל. הצענו לו להיות יו"ר כבוד, והוא סירב. אחר-כך קראתי לאסיפה בינלאומית בלונדון, כי לא רציתי לקחת אחריות אישית על הסכסוך איתו. באותה ישיבה טדי התפטר ואמר שהוא מוותר על תואר יו"ר האסיפה הכללית. אולמרט דחה את ההצעה, ואמר שהוא רוצה להיות יו"ר הוועד המנהל, ולדעתו הקרן לא מתנהלת נכון. הוא, המנהלן הידוע, רצה לבוא ולנהל. הדבר היחיד שמנעו ממנו זה להיות יו"ר הוועד המנהל, שזה דבר שלא יעלה על הדעת. אז שמו אותו בצד וגמרו את הסיפור".

זה נשמע כמו סכסוך אישי.

"כן, זה הפך להיות אישי, כי הוא חשב שאני הייתי המכשול בדרכו. הוא לא הבין שהוא היה המכשול בדרכו-שלו, בהתנהגות שלו".

באיזה אופן?

"פעם הוא הוזמן לפגוש את ה'בורד' בלונדון ואיחר בשעה. הוא לא הבין את כל העניין הזה של הקרן, את היחס לתורמים. הוא לא עשה מספיק שיעורי-בית. הוא לא הבין שהקרן לא יושבת על הררי זהב, ושכל פרוטה שלנו מיועדת מראש למטרה מסוימת. הוא חשב שהקרן זה איזה כיס גדול שהוא יכול להשתמש בו לכל דבר שהוא רוצה, לרבות לצרכים הפוליטיים שלו. הוא חשב שזאת קרן שקיימת לצרכים של ראש העיר".

גם אם הצדק איתך, התוצאה הסופית היא שהוקמו שתי קרנות מתחרות. האם ירושלים לא ניזוקה מהעימות הזה?

"זה הזיק מבחינה זו שלא היה לנו ראש עיר תומך, אולי אפילו היה ראש עיר שניסה להכשיל. לו היה לנו ראש עיר שהיה מסכים להיפגש עם התורמים שלנו, יכול להיות שהיינו מגייסים 40 מיליון דולר ולא 30".

הקרן החדשה לירושלים לא פגעה בגיוס שלכם?

"הארגון שהוקם לא היווה תחרות. מה שהם אספו בשנה, אנחנו אספנו בחודש. לא התחרינו אף פעם על אותם תורמים. במובן מסוים, זה הביא אותנו להבנה סופית ומוחלטת שאסור לקרן להיות קשורה בעירייה, כי אחרת היא תהפוך לדבר פוליטי. אנחנו לא פועלים לטובת ראש העירייה, אלא לטובת העיר".

אולמרט מסרב כיום להגיב לדברים. בספטמבר 2002, לקראת עזיבת תפקיד ראש העיר, אמר אולמרט ל"הארץ" כי "הקרן לירושלים חסמה בפניי כל אפשרות להשפעה ממשית על החלטותיה... הם אמרו שאני איש פוליטי, ולכן לא אוכל לשמש כיו"ר. זה הרי חולני שראש עיריית ירושלים יהיה מנוטרל מהקרן. חיכיתי שבע-שמונה שנים, ואז החלטתי שאם לא מאפשרים לי לפעול בקרן, שממילא לא מייצגת ולא מתואמת עם העירייה, אקים קרן שתייצג את ההנהגה הקיימת".

ראש העיר הנוכחי, אורי לופוליאנסקי, מבין כיצד הקרן פועלת?

חשין: "לא יודעת".

את אמורה לדעת, לא מזמן חזרת איתו מניו-יורק.

"אני לא רוצה להתייחס. אני רק יכולה לומר על לופוליאנסקי, שהוא נשאר עם עירייה במצב קשה וקופה ריקה. הבנקים לא מתייחסים אליו, הממשלה לא מתייחסת אליו. נורא קשה לנהל עיר ככה".

את נשמעת כמו נביאת זעם.

"כך בדיוק אני רוצה להישמע.

"מצד שני, אם יחברו כמה דברים ביחד, ירושלים יכולה להפוך לדבר מרכזי. כך שאני פסימית ואופטימית יחד. מאמינה ביכולת של ירושלים לשרוד, אם קצת יעזרו לה, עם קצת תשומת-לב של יהדות העולם, הממשלה והישראלים. העיר חשובה לא רק לירושלמים, אלא גם למי שיושב בניו-יורק, בפריס ובתל-אביב".

לא הייתי מקבלת תרומה מנאצי

הקרן, תסכים גם חשין, ידעה ימים טובים יותר. זה לא רק המיליונים שהיא איבדה בשנים האחרונות, זה גם תורמים רבים ושמות גדולים שהיו כאן ולא שבו. לפתיחה של משכנות שאננים, למשל, ב-1973, הגיעו ידוענים מכל העולם: אליזבט טיילור, ברברה וולטרס, הצ'לן פבלו קאזלס, אייזיק שטרן ועוד רבים. מאז לא הצליחו בקרן לשחזר את ההצלחה, גם לא ביום-הולדתו ה-90 של טדי קולק, בשנת 2001.

"כשמאבדים תורם, לא תמיד יודעים את זה", אומרת חשין. "במשך השנים יש תורמים שנפרדים מאיתנו, זה ברור. יש קשרים שהולכים לאיבוד. לפעמים נשמעו טענות כלפיי מתורמים מסוימים, על שלא הגעתי לראות אותם או לא כתבתי להם באופן אישי".

חשוב לך מי התורם שלך?

"למען האמת, לא כל-כך. אם זה לא משהו במיוחד גרוע, לא חשוב לי. לא הייתי מקבלת תרומה מנאצי. היה לנו פעם תורם שרצה לתרום כמה מיליונים לאצטדיון טדי, אבל גילינו שהיה לו עבר נאצי ועזבנו אותו. גם לא אסכים לקבל כסף ממישהו שרוצה באמצעות הקרן להלבין הון".

ניסו את זה?

"היו דברים מעולם. תורמים אמריקנים. ברחנו מזה כמו מאש. אם מתעורר חשד, ולו הקטן, אנחנו מוותרים. לא שווה לקרן להסתכסך עם ממשלת ארצות-הברית, גם לא בשביל 5 מיליון דולר".

הקרן מצליחה לגייס גם מתורמים מקומיים?

"לצערי, כמעט שלא. רוב העשירים של ישראל לא נמצאים בירושלים, אלא במרכז. בתל-אביב משקיעים הרבה יותר. אנחנו גם לא משקיעים מספיק מאמצים בשוק המקומי, ואני לא מתגאה בזה".

ההון האישי שלך הוערך לאחרונה ב-150 מיליון דולר. למה לך העבודה הקשה הזאת?

"אני מודה לאלוהים שיש לי אפשרות לעשות את הדברים האלה, זה נותן לי סיפוק עצום. נכון שהחשיפה הציבורית מכבידה עליי, וגיוס תרומות הוא עבודה קשה, כך שאני לא יכולה להגיד שאני משתגעת על העבודה הזו, אבל אני נהנית מהעשייה בירושלים".

למה הפסקת למשוך משכורת?

"לפני חמש שנים עוד קיבלתי משכורת, עד לאותו יום שבו הבנתי שאני יכולה להרשות לעצמי לעבוד ללא שכר. זו התרומה שלי. אף פעם לא עבדתי בשביל השכר, אבל כנראה שלוקח זמן להבין שאתה איש עם אמצעים".

ולאדם אמיד כמוך קל יותר לגייס כספים מעשירי העולם?

"זה בונוס. קל לבקש כסף, כשאתה אומר שגם אתה תורם מכספך".

האם העובדה שבעלך, מיכאל חשין, הוא שופט בית-המשפט העליון פותחת דלתות?

"אני לא מערבת אותו. היו שנים שאנשים כלל לא ידעו שאני נשואה, כי הוא אף פעם לא היה מצטרף אליי, אלא אם כן היה מדובר באירוע מיוחד והייתי מכריחה אותו לבוא. זה לא ממש מעניין אותו".

יש כאלה שיגידו שאת המצאה של טדי קולק.

"התחלתי את העבודה שלי איתו. יד ביד הלכנו הרבה שנים, ואין ספק שהוא נתן לי את הפוש הראשון. כל אחד זקוק לפוש של מישהו. לעבוד איתו היה דבר אדיר".

גם את כמו אותם תורמים שרוצים להטביע חותם ולראות את שמם באותיות של זהב?

"אני עושה דברים מתוך אהבה. בכלל, אין דבר כזה הטבעת חותם, לא קיים. ברגע שאתה הולך, אחרי חמש דקות שוכחים אותך. אני רוצה לדעת שעשיתי את המקסימום לירושלים". *

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות