הפיננסייר הגדול של שנות ה-90

במאי 1997, שלושה חודשים לפני שהחלה פרשיית ערד-שרס, היה שלמה אייזנברג בשיאו של גל הצלחה. "שלמה אייזנברג יזכור את שנת 1996 כשנה מצויינת", נכתב אז ב"גלובס".

"קבוצת החברות שבשליטתו - תים (מחשבים), רסקו וישרס (נדל"ן) ופרדס (תעשייה) - רשמו רווחים גבוהים, ששכרו של איזנברג בצידם. 3 מיליון שקל זרמו לכיסו משורת החברות שבשליטתו. גם שנת 97' עשויה להיות חיובית עבור אייזנברג. רוב החברות שבשליטתו העבירו תשקיפי הנפקה, ומתכוונות לגייס מיליוני שקלים מהציבור לטובת המשך פיתוח פעילותן".

ב-1996 שוק ההנפקות הראשוני החל להתעורר ואייזנברג היה שם. "אייזנברג תמיד ידע לנצל את הבורסה באופן מקסימלי, לגייס הון עבור החברות שבשליטתו", נכתב באותם ימים. הוא עמד בראש "קבוצת איזנברג", שלימים קיבלה את השם אג"ש - איזנברג, אברהם גיזונטהייט ויורשי רודולף שפיצר.

בדצמבר 1996 הונפקה בוול סטריט TTI מקבוצת תים שבשליטתם, גם אם לאחר הנחה של 22% למשקיעים. ערד, חברת האחזקות שלהם, היתה ההנפקה הראשונה של 1997 בת"א ואחריה הנפיקו רסקו ותים.

איש לא הרים גבה. אייזנברג, אז בן 48 (כיום בן 55), הוא קודם כל פיננסייר ומנהל תיקים. הוא בעל תואר שני במתמטיקה מהאוניברסיטה העברית, היה בתחילת דרכו אנליסט בקרנות הנאמנות של בנק לאומי ומנהל תיקים בחברת עטרת ניירות ערך שהקים. ההתמחות שלו בניירות ערך שימשה אותו היטב בהמשך, כבעל מניות בחברות ציבוריות. סביר להניח שהחיבה לשוק ההון ולניירות ערך היא שהביאה אותו לרכוש 23% ממניות נשואה.

ב-1988 חבר אייזנברג לגיזונהייט ושפיצר, נציגי חברת האלקטרוניקה היפאנית סאניו באירופה, ויצא למסע רכישות שהפך אותו לבעל השליטה בשורת חברות ציבוריות. המסע התאפיין באיתור הזדמנויות או חברות בקשיים, רכישת מניות וככל האפשר השתלטות - עוינת או ידידותית - על השליטה בחברה, ואז השבחה וגיוסי הון אינטנסיביים. אחרי התהליך הזה, החברות הראו תוצאות. כך, למשל, עשה עם רסקו.

העלייה המטאורית של אייזנברג והגיוסים המוצלחים מסוף 1996 ועד מחצית 1997, הפכו אותו למצליחן של שוק ההון. איש עסקים ממולח וחריף, שיודע לנצל מומנטום ולהפיק את המירב מהנסיבות. עד אוגוסט 1997. אז התברר, שהכוונה לצאת בהנפקה של מניות ישרס ב-70 מיליון שקל, מתחלפת בהכנסת ישרס לערד. העיסקה שיקפה לישרס שווי של 200 מיליון דולר, כפליים ממחיר השוק.

כאשר פורסם החשש, כי אשרת פיננסים, חברה פרטית של אייזנברג, מכרה מניות ערד מחוץ לבורסה, ושבאסיפות הכלליות נכחו משקיעים פרטיים שלא ידעו את מי הם מייצגים, הצביעו בעד אייזנברג ונעלמו - פעמוני האזהרה החלו לצלצל.

"לערד לא ידוע דבר על מכירת המניות", אמר בחודש אוגוסט 1997. "אני מניח שיהיו עיתונאים שיכתבו שזה תרגיל, אבל אני, בגילי המופלג, כבר לא פוחד ממה שעיתונאים כותבים".