האמריקנים שוב בפריס

טוב שננסי מאיירס, בקומדיה הרומנטית החדשה שלה "באהבה אין חוקים", מרבה לצטט מסרטי-העבר הגדולים. זה מקל את הצפייה בסרטה-שלה

הוליווד לא מפסיקה לנסות להחיות את הקומדיה הרומנטית, שימיה הטובים שייכים לדור הראשון של הסרט המדבר, שנות ה-40 וה-50. בכל דור נוצרות גם קומדיות מקסימות מן הסוג הישן ההוא, אבל תמיד נדמה שפעם היה הרבה יותר טוב, הרבה יותר שנון והרבה יותר סקסי.

זו התחושה שעולה מיד עם הצפייה בסרטה של ננסי מאיירס (תסריט ובימוי) "באהבה אין חוקים". היא רקחה את סרטה בדיוק על-פי מתכון הקומדיה הרומנטית הישנה והטובה, הוסיפה תיבול משלה, בישלה על אש קטנה, והגישה בהתפעלות עצמית מתבקשת.

ג'ק ניקולסון מגלם איש עסקים בן 63, רווק נצחי, שכל מעייניו נתונים לנשים שגילן נושק בקושי לשלושים. כבר בפתיחה, הוא עומד לעשות את זה עם אמנדה פיט המקסימה, שמביאה אותו היישר לבית אמה המחזאית, לווילה יפה על שפת הים.

אלא שהאם (דיאן קיטון) ואחותה (פרנסס מקדורמנד) בדיוק נכנסות הביתה באותו הרגע, והמבוכה גדולה. אבל התוכנית בעינה. כאשר שתי האחיות הבוגרות יושבות להן בסלון, נשמעת צווחה מחדר-המיטות. אלה הם קולות עזרה. ניקולסון קשישא חטף התקף לב.

מרגע זה ואילך, הסרט נע כאחוז תזזית בין סצנות מצחיקות עד דמעות, שנונות, מוגשות בכישרון קומי נפלא של ניקולסון הגדול, לבין סצנות שמנוניות, סתמיות, מקושקשות ואפילו משעממות, כאשר ניקולסון אינו בנמצא. מי שמביך במיוחד הוא קיאנו ריבס, גיבור טרילוגיית "מטריקס". כאן הוא מגלם רופא צעיר, שנשים רבות היו רוצות בו, אבל בשעה שהוא מטפל בניקולסון ומחזיר אותו לחיים, הוא מגלה לקיטון שהיא-היא אהבת חייו.

מאחר שאין גבולות ברומנטיקה ובסקס, היינו אמורים לקנות את הצהרתו של ריבס. אבל הוא משחק כל-כך רע, שאפילו עיניה המאושרות של קיטון לא מצילות את הסצנות ביניהם למשמע דבריו. הסיפור הזה פשוט לא מתקבל על הדעת - בגלל הביצוע, לא הרעיון.

קשה גם לקנות את סיפור המשיכה בין אמנדה פיט לניקולסון, אף שהשמועה אומרת שהיו לו בחייו למעלה מאלפיים נשים. הוא אכן מלא קסם, אבל פיט, מקסימה ומוכשרת, פשוט לא משכנעת כשהיא מתאמצת לשכנע שיש לה עניין סקסי בקשיש החביב הזה.

מה שנותר הוא לראות איך ניקולסון יתאהב בקיטון, כפי שהבטיחו בפרסומים המוקדמים. ועד שהרגע המיוחל קורה, מאיירס גוררת את הסרט שלה לפריס, פעם משאת-נפשם של כל האמריקנים. השניים נפגשים שם בסופו של הסרט, כדי להכריז על אהבתם.

הייתי רוצה לברך על המוגמר הקולנועי הזה. אבל מאיירס, במאית מוכשרת, התאהבה בתסריט שלה בדיוק כמו קיטון בניקולסון, שזה קצת יותר מדי. היא לא חוסכת מאיתנו שום ניצוץ רומנטי שדוף וידוע מראש, לא מוותרת על החנחונים שקיטון מפליאה בהם (ולמרות זאת היא מועמדת לאוסקר על הופעתה), היא דשה באותו עניין שוב ושוב, אף שאלה הם בסך-הכול הבלים חביבים של גברים ונשים, שיש להם הכול והאהבה והסקס בשבילם הם לא יותר מקצפת.

הגיבורים עשירים. כולם גרים בווילות ובדירות מפוארות, לבושים על-פי צו האופנה האמריקני הבורגני, העובדה הזו לא מאפשרת לקומדיה הרומנטית הזאת להיחלץ מהקלישאות שבהן היא שרויה. קומדיה ראויה לשמה משליכה לתוך העניין האירוטי, שהוא אומנם מרכז הסיפור, גם קצת נושאים חברתיים, פוליטיים, ואפילו ענייני מיטה שאסור לדבר עליהם בגלוי.

אבל הסרט של מאיירס הוא מוצר מובהק של עידן בוש הבן. מאחורי המעטה הבהיר והוורדרד שלו מסתתר החלום האמריקני של העידן הנוכחי, זה ששום דבר לא ממש קורה בו. אילו ניקולסון היה חוטף התקף תוך כדי או אחרי הסקס, כל הסיפור היה מקבל עוצמה מן הסוג שבילי ויילדר, ארנסט לוביטש או וודי אלן, ידעו להפיק כל-כך טוב.

אבל התבלין הסקסי האמיתי נחסך מאיתנו. מה שקיבלנו במקום הוא סיפור אמיתי בעצם, על ניקולסון שאוהב אותן צעירות. קיבלנו גם קצת עירום בלתי מזיק של קיטון, שעדיין נראית טוב, וקיבלנו גם הרבה-הרבה בדיחות על-חשבונו של גבר רופס בשנות השישים לחייו, כלומר הרבה ויאגרה.

אפשר לומר שמאיירס נמצאת על המסלול שבו נמצאו הגדולים מן העבר הרחוק, שכן היא מרבה לצטט מהם. אפשר גם לומר שטוב שכך, כיוון שהם מקילים את הצפייה בסרטה-שלה.

"באהבה אין חוקים" (ארה"ב, 2003). תסריט ובימוי: ננסי מאיירס. עם: ג'ק ניקולסון, דיאן קיטון, אמנדה פיט