היסטורי, אנטישמי, או סתם סרט רע?

מל גיבסון, בחור קתולי מאמין שהיה שקוע עד לפני כמה חודשים בדיכאון ומחשבות אובדניות, מצא שהדרך להשתחרר מתחושותיו הקשות היא עשיית סרט על חייו של הגואל האולטימטיבי, ישו הנוצרי. התוצאה עלתה אתמול למסכים בארה"ב אחרי מסע ייסורים וטלטלות. הסרט כנראה מתאר באופן מאוד ריאליסטי את הזוועה של הצליבה. המבקרים טוענים שמדובר בסרט מאוד ברוטלי ומאוד קשה לצפייה, כאילו מבקש גיבסון מהצופים לעבור את אותם הייסורים שעבר ישו על הצלב.

"הפסיון של ישו" עורר סביבו דיון סוער בעקבות טענות של קבוצות יהודיות ונוצריות ליברליות שאמרו שמדובר בסרט שעשוי לעורר גל אנטישמי עולמי. זה חודשים שהדיון לגבי הסרט תופס מקום ניכר בחדשות הקולנוע בארה"ב. אחת מההתפתחויות הייתה שאף אולפן גדול בהוליווד לא הסכים להפיץ את הסרט ו"פוקס", שהייתה אמורה לעשות זאת, ניתקה את עצמה מכל קשר לסרט. גיבסון החליט להפיץ את הסרט בעצמו בעזרת חברת הפצה עצמאית שמטפלת בעניינים הביורוקרטים. למרות שהעיתונות שיערה שהסרט יצא בהפצה מוגבלת, בסופו של דבר הצליח גיבסון, אולי בזכות הדיונים התקשורתיים, לעניין בעלי בתי קולנוע רבים ולהקרין את "הפסיון" על מספר רב של מסכים. העניין הגובר בסרט גרם למכירת כרטיסים מראש בשווי של כעשרה מיליון דולר ומצפים כי בסוף השבוע הראשון הסרט יכניס בסביבות ה-40 מיליון. האמונה משתלמת, ללא ספק.

בארץ, המפיצים החליטו לעת עתה שלא להקרין את הסרט. סרטי שפירא, שהיתה להם זכות הויתור הראשונה לסרט, טוענים שהחליטו לא להביא את "הפסיון" ארצה משיקולים מסחריים. הנכון הוא שסרטים על חייו של ישו מעולם לא זכו לפופולריות בארץ, וייתכן שלולא הפולמוס סביב הסרט, העובדה שהוא לא נקנה להפצה מסחריות לא הייתה מטרידה איש. כשסרטי שפירא ויתרה על הסרט, המפיצים האחרים לא מיהרו לקנות, אך גם לא מיהרו לפסול את האפשרות לקניית הסרט. כמו שקרה עם סרטים רבים אחרים שלא הגיעו להקרנות מסחריות (למשל "סולאריס", של סטיבן סודרבדג ובכיכובו של ג'ורג' קלוני) ייתכן ש"הפסיון של ישו" יוקרן בשלב כלשהו בסינמטקים.

אלון גרבוז, מנהל הסינמטק בתל-אביב, אמר ל"גלובס" שאסור לפסול סרט לפני שרואים אותו, ושהוא מתכוון להציג את סרטו של גיבסון בליווי הרצאה ודיון. גרבוז הצהיר שהוא לא יודע מהו הערך האמנותי של הסרט ושצריך לצפות בו כדי להביע דעה עליו. כשנשאל אם לא מטרידות אותו ההאשמות נגד הסרט על היותו מעורר אנטישמיות, ענה גרבוז שתפקיד הסינמטק הוא לחשוף את הקהל לכל סרט ושבאותה המידה הוא יכול להקרין סרטי פרופגנדה נאציים כדי שהצופים יוכלו ללמוד ולדעת במה מדובר.

בקשר ליכולתו של סרט לעורר אנטישמיות, גרבוז ענה ש"סרטים לא גורמים אנטישמיות. מדיניות הכיבוש של ישראל יוצרת אנטישמיות, בניית גדר באמצע ישוב והריסת בתים ובתי ספר הם אלה שגורמים לגל אנטישמיות".

אם לא היה די בכל זאת, אביו של מל גיבסון, אנטישמי, מכחיש שואה וקנאי, התראיין באמצעי התקשורת ופרש את משנתו לגבי האופן בו היהודים מנסים לשלוט בעולם. פיגוע התאומים, לטענתו, לא נעשה על ידי מחבלי אל-קעידה אלא על ידי היהודים עצמם ובאמצעות שלט רחוק. מל גיבסון לא תמך, אך גם לא הסתייג. מקורביו אומרים שהוא לא מזדהה עם הצהרותיו של אביו, אך שבהיותו איש מאמין הוא מכבד את הדיבר "כבד את הוריך" ולכן הוא לעולם לא יצא נגד אביו. מה שמעורר את המחלוקת זאת העובדה שהסרט מתאר את היהודים כאשמים על צליבתו של ישו.

גיבסון טוען שסרטו אינו אנטישמי ושאינו עוסק בהאשמות אלא באמונה, תקווה, אהבה ויכולת לסלוח. אמונתו הדתית של מל גיבסון איננה ליברלית אבל צריך להבין שמפעלו, בינתיים, לא אמור לפגוע באף אחד חוץ מאשר באמנות הקולנוע, במקרה שבנוסף לכל יתברר שהסרט לא טוב. *