אם לא תאמר את כל האמת, אדוני השופט

לבית המשפט המחוזי בירושלים הוגשה תביעת נזיקין של מי שזוכו מביצוע עבירת רצח שיוחסה להם, נגד מדינת ישראל. לטענת הראשונים, התרשלה המדינה בהגישה כתב אישום נגדם ובהבאתם למעצר. פרקליטם ביקש לזמן לעדות את השופטת יהודית אמסטרדם, ששימשה פרקליטה בפרקליטות מחוז המרכז, וניהלה נגדם את ההליכים.

שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, יפה הכט, נעתרה לבקשה, מהטעם ש"מידת ההגינות מחייבת שהשופטת תוזמן להעיד". בקשת המדינה, לאפשר לשופטת אמסטרדם להשיב בכתב לשאלות שיופנו אליה, שלא בדרך של חקירה מקובלת בבית המשפט, נדחתה. זהו הרקע לפסק הדין הראשוני שניתן בסוף השבוע על ידי בית המשפט העליון, פס"ד הקובע לראשונה כללים בהתייחס להעדתו של שופט כעד (פסק הדין נכתב ע"י השופט יעקב טירקל, בהסכמת חבריו להרכב).

ככל שהדבר נוגע להעדתו של שופט כעד על דבר הקשור במילוי תפקידו השיפוטי, ההלכה בישראל (כבמדינות נוספות, כגון אנגליה, אך בניגוד למקובל בארה"ב) אינה מאפשרת זימונו של השופט למתן עדות. אלא שפסק הדין הנוכחי עוסק, לראשונה, בסוגיית זימונו של שופט למתן עדות על נושא שאיננו קשור בתפקידו השיפוטי.

נושא העדתו של שופט מגלם בחובו ערכים שונים ומנוגדים (הגם שניתן לראות את כולם ככרוכים זה בזה, ולאו בהכרח כנוגדים זה את זה). מן העבר האחד, מוצבים שיקולים כגון הצורך בחשיפת האמת, עשיית משפט צדק והגינות ההליך השיפוטי. מן העבר האחר, מוצבים ערכים חשובים לעצמם, כגון מעמדם של בתי המשפט ושל השופטים, אי תלותם והבטחת אמון הציבור בהם.

פסק דינו של השופט טירקל מכיל מחקר אודות המקובל בשיטות משפט זרות, מביא מההלכות שהיו נוהגות במשפט העברי הקדום, ועורך השוואה לנושאים אחרים שבהם מקובל לקבל עדות בכתב ולא בעל פה דווקא (כגון, בבית הדין לעבודה, בהתייחס לעדות "מומחה יועץ רפואי"). במשפט העברי נקבע, ושוב מחמת מעמדם וכבודם של הדיין ושל הדיינות, כי עדותו של דיין לא תיגבה בתוך בית הדין, וכן שהעדות תיגבה לא בעל פה, אלא בכתב. כללים אלו, בנוסף למחקר המשפטי הנוסף כמצוין לעיל, הם שעמדו בבסיס ההחלטה הראשונית לילך בדרך של התוויית כללים להעדתו של שופט.

ככל שהדבר נוגע להעדתו של שופט בהקשר לנושאים שבהם טיפל במסגרת תפקידו השיפוטי, שונה פסק הדין הלכה קיימת, לפיה "שופט לא ייחקר כעד על דוכן העדים על דבר הקשור בתפקידו השיפוטי". יתרת הכללים מתייחסים להעדתו של שופט בעניינים אחרים. ראוי להם לכללים שהיתווה בית המשפט העליון כי יובאו כלשונם:

"בית המשפט הדן בהליך שבו מתבקשת העדתו של שופט על דבר שאינו קשור בתפקידו השיפוטי יחליט לפי החומר שלפניו ועל פי טיעוני בעלי הדין אם להעיד את השופט". אם כך, העדתו של שופט בעניינים שאינם קשורים לתפקידו השיפוטי אפשרית היא.

"משהוחלט להעיד את השופט יגיש בעל הדין המבקש להעידו לבית המשפט ולבעל הדין שכנגד, את השאלות שהוא מבקש להציג לשופט ובית המשפט יחליט אילו שאלות יוצגו".

"השופט ישיב על השאלות בכתב".

"אחרי שניתנו התשובות יהיו בעלי הדין רשאים להציג לשופט שאלות הבהרה בכתב. השאלות יוגשו לבית המשפט ולבעל הדין שכנגד ובית המשפט יחליט אילו שאלות יוצגו לשופט".

"אם ימצא בית המשפט אחרי קבלת התשובות, לפי בקשתו של בעל דין, שיש צורך לחקור את השופט בחקירה שכנגד, יזמן אותו בית המשפט לחקירה. בית המשפט יחליט כיצד תיערך החקירה; באולם בדלתיים סגורות, בלשכת השופט, או בדרך אחרת".

ולבסוף, "לפני שיחליט בית המשפט בעניין החקירה יודיע על כך ליועץ המשפטי לממשלה, שיודיע מה עמדתו לגביה".

עד כה לא הוגשו בקשות להעדתם של שופטים בעניינים שאינם קשורים לתפקידם השיפוטי. לא למותר להסתכן בהשערה, שפסק דינו הנוכחי של בית המשפט העליון עלול לפתוח פתח להגשתן של בקשות דומות בעתיד, בבחינת "פירצה הקוראת להעדת שופט". "אם כבר הותוו כללים, מדוע לא לנצלם?", יאמר המתדיין הישראלי, שאינו יודע מורא. *

(רע"א 3202/03 מ"י נ. יוסף ואח', פס"ד מיום 4.3.04. השופטים יעקב טירקל, איילה פרוקצ'יה ואסתר חיות)