שינוי ההסכם הפיננסי

הממשלה סברה כי לא ניתן לקדם פרויקט כזה ללא מכרז, והחליטה על לפרסם מכרז BOT עוד בתחילת שנות ה-90. בשנת 1995 פורסם שלב המיון המוקדם - 13 קבוצות התמודדו, רק חמש עברו את שלב המיון המוקדם.

באוגוסט 1997 פורסמו מסמכי המכרז ורק שלוש קבוצות: כרמלטון, כרמל אקספרס ווי, CARMEL TUNEEL VENTURE הגישו הצעות בינואר 1998.

בספטמבר 1998 נבחר הזכיין, קבוצת כרמלטון שהציעה תשלום דמי זיכיון בסך 266 מיליון שקל. חוזה הזיכיון נחתם בינואר 1999, ובאפריל 1999 הושגה סגירה פיננסית בין הזכיין ובין בנק דיסקונט.

רק בדצמבר 2002 הושלם ההליך הסטטוטורי. בעקבות העיכוב - למעלה מחמש שנים, הודיע בנק דיסקונט על ביטול הסכם המימון.

הבנק טען, כי העיכובים חרגו ממסגרת הזמן שנקבעה. כרמלטון עתרה באוגוסט 2002 לבית המשפט בבקשה להצהיר, כי הסכם המימון תקף ויש לאכוף על הבנק לקיים את ההסכם.

על-פי הסכם המימון ילווה הבנק לקונסורציום הכולל את דרגדוס הספרדית -40%, נכסים ובניין - 20%, אשטרום - 20%, וסי. בי. אחזקות - 20%, 200 מיליון דולר בריבית של 6.5%.

בנק דיסקונט הודיע, כי בשל העיכוב חוזה המימון אינו תקף אלא אם יוכנסו שינויים בתנאי המימון בהתאם לשינויים שחלו במשק.

המדינה התייחסה אל הפרויקט "כטוב שיש" לא רצתה להיחשף לסיכון כלשהו, ולכן לא היתה מעוניינת להיות מעורבת פיננסית. המדינה קבעה מראש כי לו היתה נדרשת לשלם סובסידיה גבוהה היא היתה מבטלת את המכרז.

ההתחייבות המשמעותית העיקרית של המדינה היתה לספק לפרויקט את הקרקע, שתאפשר לקבלן לבצע את עבודות הבנייה במלואן וללא עיכובים. בפרויקט לא סיפקה המדינה ערבויות ולא התחיבה לרשת ביטחון.

פרויקט מנהרות הכרמל כולל הקמת צמד מנהרות באורך של 5 ק"מ שיחברו את צומת הקריות עם היציאה הדרומית של חיפה וחוף הכרמל. הפרויקט כולל שלושה מחלפים - מחלף חוף הכרמל, מחלף רופין ומחלף הקריות.

במחירי 1997 עלות הפרויקט הוא 170 מיליון דולר. כרמלטון הציעה דמי זיכיון של 266 מיליון שקל במונחי 1997. בנק דיסקונט סיפק הלוואה שקלית צמודת מדד לתקופת פירעון סופי של 29 שנה.