בסוף מצאו אותו

ההפתעה הגדולה של טקס האוסקר לא הייתה זכייתו של "שובו של המלך" בכל הפרסים שהיה מועמד להם. ההפתעה הגדולה הייתה זכייתו של "ערפל קרב" בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר, לאחר שעקף ברגע האחרון את המועמד חביב הביקורת "לתפוס את הפרידמנים". "ערפל קרב" או בשמו המלא "ערפל קרב - 11 שיעורים מחייו של רוברט ס. מקנמרה", הוא סרטו של הבמאי ארול מוריס וכולם יודעים שארול מוריס הוא במאי דוקומנטרי חשוב, אבל כולם חשבו שהוא אמנותי מכדי להביא את האוסקר.

מאז 1978, כשהפתיע עם סרט מצחיק ונוגע ללב על בתי קברות לחיות מחמד, הפך ארול מוריס לתווית של איכות. ב-1981 הוא יצא לחקור ריבוי מקרים של קטיעות גפיים שהתבררו כחלק מתרמית ביטוח ענקית, למרות שהסרט שאיתו חזר, שכלל ראיונות עם תושבי אותה עיירה, היה קשור רק באופן רופף לנושא. אחרי תקופה ארוכה שבה לא עשה סרטים הוא חזר עם The Thin Blue Line, שבעקבותיו שוחרר אדם שהיה נידון למוות בטקסס. כמה יוצרי סרטים דקומנטריים יכולים להתגאות שהסרט שלהם השפיע בצורה כל כך דרמטית על המציאות?

זה שאותו אדם תבע אחר כך את ארול מוריס על שהרוויח מסיפורו רק מוסיף להילה האזוטרית שמלווה את ארול מוריס ואת סרטיו. מוריס יכול לרשום בביוגרפיה שלו גם כמה שנים של עבודה כבלש פרטי, מה שבוודאי תרם ליכולתו כדוקומנטריסט, ואין ספק שיש לו איזו אובססיה לסרטים שקשורים למוות: מחיות מחמד מתות, דרך צעיר שרצח את אמו כדי לשמר את ראשה, ועד לתאי גזים והוצאות להורג.

סרטו המפורסם ביותר עד היום היה "מר מוות", סיפורו של טכנאי ממסצ'וסטס שהתפרסם כשתכנן כיסא חשמלי שיעשה עבודה "יותר הומנית", ויצא לכתוב ספר שהוזמן ע"י מו"ל מפוקפק שאחראי לכמה פרסומים של מכחישי שואה בו ערך בדיקה מקפת על השימוש בגזים רעילים במחנות ריכוז. בירח הדבש שלו נסע מר מוות לאושוויץ שם אסף עדויות ש"הוכיחו" שהשואה לא הייתה יכולה לקרות כמתואר.

הפייבוריט שלי היא סדרת הטלוויזיה של ארול מוריס שכללה ראיונות בסגנון ה"ראשים מדברים", שאחד מהם למשל עסק באדם שמתמחה בקניית חובות של אנשים לחברות אשראי אמריקאיות וביטולם בעזרת מאבקים משפטיים, שמהלכם טען שהעובדה שחברות האשראי נתנו אשראי למי שאין לו ערבונות אמיתיים, היא סוג של הדחה ופיתוי של אנשים.

רק כוח

והנה, למרבה ההפתעה, זכה סרטו האחרון של ארול מוריס באוסקר כסרט התיעודי הטוב ביותר של השנה ההוליוודית שחלפה.

"ערפל קרב" הוא סיפורה של אמריקה דרך עיניו של שר ההגנה לשעבר רוברט מקנמרה, שכיהן תחת הנשיאים קנדי וג'ונסון. מקנמרה הוא אחת הדמויות השנויות במחלוקת והמשפיעות ביותר בהיסטוריה של הפוליטיקה האמריקאית.

מהפצצת 100,000 אזרחים יפניים בטוקיו, דרך כמעט קטסטרופה גרעינית בזמן משבר הטילים בקובה, ועד השפעותיה ההרסניות של המלחמה בויאטנם, מקנמרה היה מעורב בכמה מההחלטות ששינו את פני ההיסטוריה של המאה העשרים. בסרט מנסה ארול מוריס לבחון, דרך סיפורו האוטוביוגרפי של מקנמרה, כיצד מצדיק הממשל האמריקאי שוב ושוב שימוש בכוח צבאי לפתרון משברים בינלאומיים.

עבור בני דור מסוים רוברט מקנמרה הוא ה"מוח" מאחורי מלחמת ויאטנם. הוא היה שנוא ע"י החוגים מהשמאל בגלל האמונה שהוא אחראי לפשעי המלחמה ועל כך שרק אחרי שהסתיימה המלחמה בחר להסתייג ממנה בפומבי. בימין שנאו אותו כי לטענתם ריסן את הצבא ומנע ממנו להלחם ולהבטיח את הניצחון. עדויות חדשות מעידות שאכן התנגד נמרצות להחרפת הלחימה כבר מ-1963 ותמך בצמצום הכוחות עד להוצאתם המוחלטת. אבל באמת יצא פומבית נגד המלחמה רק שנים אחר סופה.

לטענתו של ארול מוריס מקנמרה נועד להסתובב בעולם בחיפוש אחר מחילה על שלא התנגד מספיק למדיניות החוץ האמריקאית ויש משהו נוגע לב ומעניין בנסיונותיו של מקנמרה להבין קודם כל מה בדיוק קרה, וכמה מזה קרה באמת בגללו. הסרט ניסה ליצור קישור בין המאורעות בעיראק למלחמת ויאטנם והצליח במידה להשפיע על דעת הקהל בכיוון.

הסרט של מוריס הוא בעל חשיבות היסטורית, אבל גם רלוונטי מאוד ואולי השילוב הזה זיכה אותו באוסקר. אחרי הכל, אחת האמירות היפות של מקנמרה היא ש"אם איננו יכולים לשכנע מדינות בעלות ערכים דומים לשלנו בצדקת דרכנו, אולי כדאי לבחון מחדש את ההיגיון מאחורי הטיעונים שלנו", תפיסה שהיה ראוי לאמריקה לחבק, בוודאי בהקשר המלחמה בעיראק.

בעיני ארול מוריס היסטוריה היא התהליך לנסות לגלות מי אנחנו דרך מעשינו בעבר.

אחת מהשאלות שמעלה "ערפל קרב" היא האם מקנמרה של ימינו, בן השמונים וחמש, מתנגד נחרצות למדיניות החוץ הכוחנית האמריקאית, הוא אותו אדם כמו מקנמרה בן ה-45, שכן באמת נראה שעבר מהפך מוחלט. לפעמים זה נראה, כך טוען ארול מוריס, כאילו מקנמרה בן השמונים וחמש מטיף מוסר למקנמרה בן הארבעים וחמש. מקנמרה הקשיש טוען שמלחמת ויאטנם נעוצה בכישלון האמריקאים להבין את האויב, סרובם לשמוע לבעלי הברית ובשיגעון הגדלות של מדינה שמאמינה שהיא לא יכולה לשגות ברמה המוסרית.

הסרט כולל חומר ארכיון והקלטות חדשות מהבית הלבן שנחשפות לראשונה, ואפשר להניח שהוא גרף את פסלון האוסקר כי אם יש משהו שאמריקה אוהבת זה להכות על חטאי העבר. ככה יכולים האמריקאים להרגיש שאמנם אולי הם טעו איפשהו, אבל הם עדיין הגוד-גאיז.

המראיינטרון

"ערפל קרב" הוא כנראה הסרט הדוקומנטרי הכי סולידי שארול מוריס יצר, למרות שגם כשהוא עושה סרט דוקומנטרי "רגיל" הוא עושה זאת בדרכו הייחודית.

מוריס משתמש בסרטיו במכשיר שהמציא בעצמו, אותו הוא מכנה "המראיינטרון". מטרתו ליצור קשר עין ישיר בין המרואיין והצופה. כשמרואיין מדבר למראיין שיושב ליד המצלמה הוא אינו מסתכל ישר לתוך המצלמה, אלא יוצר קשר עין עם המרואיין ולכן התחושה של הצופה בראיון כזה היא של עד חיצוני לשיחה בין שני אנשים שהוא אינו מכיר, אבל המכשיר של ארול מוריס אמור לתת לנו את התחושה שהמרואיין מדבר ישירות אלינו.

העקרון דומה לטלפרומטר בעזרתו קריינים בחדשות מדברים ישירות למצלמה כשהטקסט מוקרן על מסך קטן שמורכב על המצלמה כך שנדמה לנו שהם מדברים ישירות אלינו הצופים. ארול מוריס פיתח מכשיר שמקרין את פרצופו בזמן שהוא מראיין ישר על המצלמה כך שהמרואיין יכול לדבר ישירות אליו ועדיין להסתכל ישר למצלמה וכך ליצור את האשליה של קשר עין איתנו, הצופים.

ארול מוריס הוא הבלש הפרטי הגדול של הקולנוע הדוקומנטרי שעדיין מאמין שיש אמת שאותה תפקידו לחשוף. את הסרט על מקנמרה אני מאמין שאף אמריקאי בגילאים הרלוונטים לא יפספס. מסמך היסטורי בעל חשיבות שנערך ע"י אחד היוצרים האקצנטריים של הקולנוע הדקומנטרי המודרני. בהחלט הפתעה נעימה לראות את האוסקר הולך לסרט כזה, וליוצר כזה.