קתולים על מים סוערים

בינתיים השניים הספיקו לעזוב את מקסיקו-סיטי לטובת ארצות-הברית, ואת הספרדית לטובת האנגלית. במקור, "21 גרם" היה אמור להיות מקסיקני, אבל כנראה שהקהל מעדיף סרטים אמריקניים. לא שההמרה הזו פוגמת בסרט, אבל היא די מיותרת, כי פרט לשפה ולשחקניו ההוליוודים, אין בו שום דבר אמריקני. ואם יש בסרט פגם, ויש בו, הרי שהוא קשור בעודף. עודף מכל דבר. עודף בסיפור, עודף במשחק, עודף בצילום, עודף בבימוי ועודף מעיק במיוחד בהטפת המוסר הקתולית המחמירה שלו.

ואגב קתוליות, עם שם כמו "21 גרם" ועם שחקנים כשון פן ובניסיו דל-טורו, אפשר היה לחשוב שהסרט עוסק בעניינים נרקוטיים, אבל לא. מתברר ש-21 גרם זה המשקל שהאדם מאבד מגופו ברגע מותו, ו"21 גרם" הוא מחזה מוסר. הוא גם מלודרמה על גורל ועוד פעם גורל, על חטא ועוד חטאים, על אמא, אבא, ילדות קטנות, פשעים קטנים, אקדח, קצת סקס, והרבה משמעות שניתנת לכל אחד ואחד מהגורמים.

למרות זאת, "21 גרם" אינו סרט רע, אולי גם מפני שהוא נדבך נוסף בראשית הקריירה של יוצר קולנוע מוכשר ומנומק, שמעניק למקסיקו מה שלא היה לה עד עכשיו, במאי-כוכב ששמו משתרבב בפסטיבלים בינלאומיים.

שון פן הוא פול ריוורס, פרופסור למתמטיקה, נשוי למרי (שרלוט גינזבורג), שחייב לעבור השתלת לב דחופה. למזלו, הגורל זימן שגבר בריא, בן גילו בערך, נהרג בתאונת דרכים (ביחד עם שתי בנותיו). האלמנה, כריסטינה (נעמי ווטס), מסכימה להשתלה, ושון פן זוכה להיוולד מחדש.

כדאי לשים לב לשמות: מרי, האשה, כריסטינה, האשה השנייה, שם משפחתו של הגבר הוא ריוורס, שמו של האחראי לתאונה הקטלנית הוא ג'ק ג'ורדן (בניסיו דל-טורו). אנחנו נמצאים אם כן בטקס טבילה, שלאחריו נהפוך גם לנוצרים הגונים וגם לבני-אדם טובים יותר.

כדי שאכן כך יהיה, איניאריטו ואריאגה טרחו לבלבל את היוצרות ולהזיז את הכלים מהמשבצות הטבעיות שלהם - להחליף הווה בעבר, עבר בעתיד, עתיד בהווה. כל רגע הפתעה.

אם לעשות סדר - יש כאן שלושה סיפורים המסתבכים זה בזה בגלל אופן סיפורם, לא בגלל האירועים המתוארים בהם. במילים אחרות, הסיפור עצמו לא משהו. הגבר שזקוק ללב החדש הוא אדם משכיל, בן למעמד כלכלי-חברתי גבוה. הגבר שנהרג בתאונה הסתמית הוא בן למעמד הביניים, ולבו עובר להשתלה. הנהג, פושע-לשעבר בן המעמד הנמוך, לוקח אחריות וסובל סבל בל יתואר בגלל רגשות האשמה שמציפים אותו. בין שלושת הסיפורים מתקיים הצורך שלנו, הצופים, לראות מה קורה.

אז שון פן, עם לבו החדש, יוצא לבדוק מי היה התורם. הוא מוצא את אלמנתו, מתאהב בה, ויחד הם יוצאים לנקום בנהג האחראי. נשאלת השאלה, למה להרוג אותו, אם אפשר היה ל"סדר" לו תאונה. אבל קתולי שכזה לא יוותר על אפשרות שכזאת, שהופכת את כולם לאחראים באופן קיצוני.

אולי מהסיבה הזאת אין טעם לתהות מדוע כולם נראים כל-כך רציניים, כל-כך חמורי-מבט, כל-כך מודאגים, כל-כך משמעותיים. נניח שלנעמי ווטס, שזה עתה שכלה בעל ושתי בנות, יש לגיטמציה מוחלטת לכך (היא זכתה על משחקה במועמדות לאוסקר). וכך גם קצת לאשתו, שרלוט גינזבורג המקסימה, שמאבדת אותו לטובת האלמנה, ולבניסיו דל-טורו האומלל, שכל הסרט נראה כמי שעומד לצאת לגלות או לתלייה או לעינויים של אינקוויזיציה. הוא מיוסר כמו ישו בשעתו, והוא מייסר את אשתו ואת בנו בייסורי תופת ממש. אבל למה שון פן כזה רציני? הוא מגלם גיבור מטאפיסי, מעין מלאך נקמות, שייעודו האלוהי הוא להביא סדר לעולם, על-ידי לידה מחדש ונקמה ללא מחילה.

בסופו של דבר, אנחנו מקבלים מנה גדושה של ייסורים קתוליים, מחילה דתית וקולנוע דחוס שהופך על-ידי מאמינים אדוקים שלוקחים את החיים - הקולנוע, המוות והאלוהים - בחומרה בלתי אנושית בעליל.

"21 גרם" (ארצות-הברית, 2003), בימוי: אלחנדרו גונזלס איניאריטו. תסריט: גריימו אריאגה. עם: שון פן, נעמי ווטס, בניסיו דל-טורו