גדרה: מאנשי מערות לקונצרטים בחליפות

לקראת חגיגות 120 שיערכו השנה, נערכת המועצה המקומית גדרה, בשיתוף המועצה לשימור אתרים, החמ"ת וקק"ל לקידום תוכנית לשימור והחייאת רחוב הביל"ויים, הציר ההיסטורי המרכזי של המושבה. במסגרת פרויקט זה יטמנו כל התשתיות, ישוחזרו גדרות וחצרות היסטוריות, הרחוב ירוצף מחדש ברוח העבר, וכן ישובצו בו מנורות ושילוט מיוחד.

המבנים הציבוריים והמבנים הפרטיים שלאורך הרחוב משוקמים ברובם, ובהם נפתחים לאחרונה בתי קפה, מסעדות וחנויות. כמו כן, מקודמת תוכנית לשחזור מתחם המחנה הראשוני, המוכר בכינויו "בור הביל"ויים".

משרד האדריכלים ג. קרטס-ש. גרואג פועל לשימור חזיתות המבנים ההיסטוריים, שחזור הגדר האופיינית לרחוב הביל"ויים לכל אורכו, וטיפול בשטחי הציבור באמצעות איזורי ריצוף, תאורת רחוב ושחזור הצמחייה המקורית.

המבנה החשוב בגדרה הוא מוזיאון הביל"ויים (רח' ביל"ו 29), שהוקם בשנת 1985 בבית הביל"ויים של ד"ר משה מינץ. הבית נבנה בסגנון אקלקטי קולוניאלי, ומספר את סיפורם הייחודי של הביל"ויים ותולדות המושבה. הבית שוקם בעזרת תרומתם של אחייניו דורותי ואדווין ברנגלס.

בשנת 1924 בנו ד"ר משה מינץ ורעייתו רחל את 'בית העם'. בבניית בית זה חתם ד"ר מינץ את שובו מארה"ב אל ארצו האהובה, אותה עזב שלא מרצונו כארבעים שנה קודם לכן. משה מינץ (1930-1860) נולד ברוסיה. בהיותו סטודנט לווטרינריה בחרקוב לקח חלק בייסוד תנועת ביל"ו. הוא היה אחד ממנסחי תקנון התנועה, כשעיקר מעייניו: עיצוב דמות האדם החדש, אשר יצמח מן הסדר החברתי המתוקן שתגשים תנועת ביל"ו בארץ-ישראל.

עם פרישתו לגמלאות פנה ד"ר מינץ לוועד המושבה, והצהיר על רצונו לבנות בית ליישוב, "בית עם" כלשון הימים ההם. בשנת 1923. מנהיגי המושבה שמחו על תרומתו והעניקו לו מגרש בקצה "הרחוב הראשי". גדרה כולה מנתה אז מספר לא רב של בתים, לצד שני רחובות בלבד. הנחת אבן הפינה היתה אירוע מרגש, ובמהלכה הוטמנה גם מגילת קלף, עליה כתב ד"ר מינץ, בין השאר, כי על הבית "להיות מרכז סוציאלי ואינטלקטואלי, ולששון החיים לכל בני המושבה גדרה, מתיישבים, הפועלים והצעירים". לשם הגשמת מטרה זו, נבנה אולם באורך 17 מטרים וברוחב שבעה מטרים, ובצמוד אליו הוקמה דירת מגורים לבני הזוג מינץ.

הבית היפהפה הוא קוריוז ארכיטקטוני מעניין, ומרמז על מאווייו של ד"ר מינץ בתחום התרבות: החזית הציבורית עשויה בהדר יומרני מעט, מעוטרת בקישוטים מן הקלאסיקה של תרבות המערב, ואילו בחלק החזית של דירת המגורים יש רק רמז לקישוט. בחלקו האחורי, לעומת זאת, הוא בית כפרי בעל גג רעפים אדום, המשתלב בסביבתו.

בבניית בית העם ובהפעלתו ביקש ד"ר מינץ לראות את הגשמת הרעיון של ביל"ו - חברה יהודית ריבונית, החיה על עמלה ומשאירה לעצמה זמן פנוי ואמצעים להתפתחותו התרבותית של האדם. בהיותו חובב מוסיקה קלאסית, הזמין מארה"ב גרמופון משוכלל ומבחר "פלטות" (תקליטים). פעמיים בשבוע התקיימו "קונצרטים" בבית העם, בלוויית דברי הסבר מפורטים מפי ד"ר מינץ. הוא דרש הידור בלבוש ובנימוסים, כיאה לאולם קונצרטים מכובד, ולימד קשירה נכונה של ה"קרבטקה" (העניבה) ואת דרך ההזמנה הנאותה של עלמה למחול.

נוסף לקונצרטים נערכו בבית הרצאות בתחומים אחרים, כולל שיעורי אסטרונומיה שערך ד"ר מינץ למעוניינים בעזרת טלסקופ שהביא עמו מארה"ב. שש שנים נמשכה הפעילות התרבותית והחברתית, עד שהלך ד"ר מינץ לעולמו בשנת 1930 ונטמן בגדרה. בצוואתו הוריש את הבית למושבה, ואת דירתו הפרטית הועיד לשמש כספריה.

הבית שימש את המושבה שימושים רבים: ספריה ציבורית, גן-ילדים, מרפאה ואולם לפעילויות תרבותיות וחברתיות, ועם הזמן גם אולם הראינוע והקולנוע שאחריו. מעת לעת מילא גם תפקידים נוספים, כגון מקום הבידוד לחולי מגפת הדיזנטריה בשנת 1935; בית-חולים זמני לפצועי צה"ל בעת מלחמת העצמאות ועוד. בשנת 1963 שופץ הבית והיה לבית המועצה המקומית, עד שעברה למשכנה החדש בשנת 1979. אז נסגר הבית הזקן וניטש. שיני הזמן נגסו בו, אך יופיו המיוחד ניכר בו ("סיפורי בתים").

בשנת 1984, שנת יובל המאה לגדרה, הוחלט להגשים משאת-נפש ישנה ולהקים בבית העם מוזיאון לתולדות גדרה. במוזיאון מרוכז חומר ארכיוני רב, צילומים, מוצג בו הסרט "יומני הביל"ויים", ותצוגה אותנטית המציגה כלי עבודה, רהיטים וחפצים שנאספו מבתי ביל"ויים ומשפחות המייסדים. כמו כן, מספר המוזיאון את סיפור קליטתם של עולי תימן, באמצעות סרט "מבט אישה", מפגש מרגש עם ותיקי העדה התימנית.

המוזיאון פועל בלב המתחם ההיסטורי של המושבה - רחוב הביל"ויים. לאורך ציר זה פותח מסלול הדרכה רגלי, המציג את סיפורה של מושבת הביל"ויים בעזרת המבנים, החצרות, המתקנים החקלאיים וסיפורי הדמויות שהתגוררו ופעלו בה. בין האתרים הבולטים: בור הביל"ויים, צריף סברדלוב מ-1886, בית הכנסת הראשון מ-1912, בית מינץ מ-1924 ועוד.

ראש מועצת גדרה, ירון בינון, שנבחר בבחירות האחרונות, רואה בשיקום רחוב הביל"ויים ושחזורו פרויקט מרכזי. בינון כינס את ועדת השימור ואת ועדת התכנון מיד עם היבחרו, והן פועלות בקצב מואץ. ישנם כבר מכרזים מוכנים לקבירת התשתיות ברחוב, לתאורה ולשילוט. כיום פועלים לגיוס התקציבים החסרים, ולמערך הסברתי לתושבים.

תנועת ביל"ו וייסוד גדרה

תנועת ביל"ו, "בית יעקב לכו ונלכה", נוסדה ברוסיה לאחר פרוץ הפרעות בשנת 1881. היתה זו תנועת הגשמה אידיאולוגית יהודית, אליה חברו אוהדי התנועה הסוציאליסטית והאינטליגנציה היהודית, שנתעוררו לרעיון שיבת ציון. תנועת ביל"ו חרתה על דגלה שיבה לארץ ישראל והתנחלות בה, תחייה מדינית, כלכלית, לאומית ורוחנית של העם העברי, החייאת השפה העברית והגשמה העצמית.

ב-6 ביולי 1882 הגיעו ראשוני הביל"ויים לארץ - 14 איש בהם בחורה אחת, והתיישבו ביפו. אחריהם הגיעו 34 נוספים. עלייתם סימלה אולי יותר מכל את העלייה הראשונה, ורוחם והאידיאולוגיה שייצגו השפיעה על הבאים אחריהם.

ראשוני הביל"ויים עבדו תחילה כפועלים בבית הספר החקלאי מקווה ישראל, ואחר כך בראשון לציון. מצוקה כלכלית, חוסר עבודה, שכר זעום, מחלות, המצב החברתי ביישוב הישן, קוצר ידם של חובבי ציון לסייע בידם, פקידות עוינת וחיכוכים בקרב הביל"ויים הביאו לאכזבות ולעזיבות.

למרות הטלטלות והקשיים, הצליחו להגשים את חלומם, וביום כ"ו בכסלו תרמ"ה, בנר שני לחנוכה, 14 בדצמבר 1884, עלו המתנחלים הראשונים, בהם תשעה גברים ובחורה אחת, וייסדו את המושבה גדרה. תחילה התגוררו במערה, עד שהשיגו מהשלטונות התורכיים את הרשיון הנדרש לבניית בתי המגורים והרפתות. רשיונות אלה היו קשים להשגה, מאחר וגדרה היתה שייכת לתחום שיפוטה של עזה, היתה המושבה היחידה בנפה וכסף לבקשיש לא היה.

בשנותיה הראשונות של המושבה ידעו תושבי גדרה סבל ומצוקה כלכלית רבה. על אלה נוספו תגרות ידם של השכנים הערבים מקטרה, ויחסם העוין של השלטונות התורכיים. המחסור במים ובדיור הציקו להם מאוד; במשך ארבע שנים התגוררו הביל"ויים בצריף רעוע, הם, חפציהם והחמור אשר עימם. במהלך השנים הראשונות הצטרפו לגדרה פועלים ומתיישבים נוספים, שנרתמו ותרמו לביסוסה. הדור הראשון של המתיישבים התפרנס מחקלאות - פלחה, כרמים, פרדסים ומטעים.

כך נוספו מתיישבים ממזרח ומערב אירופה, חלקם השתלב בעבודה החקלאית ואחרים עסקו במסחר, בשירותים שונים וכן בעלי מלאכה. מספר משפחות מקרב עולי תימן הצטרפו למושבה בשנת 1911, אך עזבו לאחר כעשור בשל קשיי פרנסה, מגורים, חינוך ודת. בעלייה ההמונית של שנות ה-50 הוקמו בגדרה שתי מעברות עולים, ואוכלוסייתה צמחה מ-600 נפש למספר אלפים.