אני מאשים

"ליבם של היהודים כבד עליהם, ולראשונה מאז המלחמה, הם פוחדים", כותב הפילוסוף הצרפתי-יהודי אלן פינקלקראוט בספרו "בשם האחר - הרהורים על האנטישמיות שבפתח". הספרון המדויק והמרתק הזה (36 עמודים) מסכם את דעותיו של פינקלקראוט על גל האנטישמיות העכשווית בצרפת. הוא ראה אור לפני כחצי שנה והתקבל (יחד עם כלל משנתו יוצאת הדופן של פינקלקראוט) בסערה ובדחייה אינטלקטואלית. עתה רואה אור הספר גם בעברית, בהוצאת שלם.

פרופ' פינקלקראוט, בין הפילוסופים הבולטים בצרפת כיום, מסרב להצטרף למעגל השמאל השולט בעולם האינטלקטואלי הצרפתי, וזוכה משום כך לגינוי ואובדן אהדה מתמשך.

"מאז האינתיפאדה הרבה אנשים חושבים שאני ציוני קיצוני", הוא מספר בראיון טלפוני. "זה קרה בגלל העובדה שלא רציתי לצעוק עם הרוב. במעגלים מסוימים אני פחות מקובל, אני לא אינטלקטואל יותר. אני נחשב לתומך של שרון, למרות שהישראלים שאני מדבר ונפגש איתם הם אנשים כמו דוד גרוסמן ועמוס עוז. למרות שתמכתי ביוזמת ז'נבה, וכל יוזמות השלום באזור".

האסלאם לא אנטישמי

"רוב הפילוסופים והאינטלקטואליים רואים בישראל יישות קרימינלית ועלי להתמודד גם עם כל האנשים האלה. הם כותבים מאמרים ומוציאים מהדורות והם לא מפסיקים. זו לא ממש מלחמה, אבל כמובן שהאווירה השתנתה, היא הרבה יותר אלימה מכפי שהייתה לפני חמש-שש שנים. אני מתמודד עם זה כמיטב יכולתי, זה לא קל במיוחד. אני לא מאוים פיזית, אז אני עדיין יכול להמשיך לעשות את עבודתי, לבטא את עצמי".

החידוש בגישתו של פינקלקראוט היא שאת שורשי השנאה החדשה ליהודים הוא מזהה לאו דווקא בימין, באסלאם השורשי, בלאומנות, בשמרנות או בשנאת הזרים, אלא בדיוק בצד ההפוך של המתרס. האנטישמיות החדשה שבה ומופיעה בשמאל, באהדה לזרים ולחלשים, בתמיכה הבלתי מתפשרת בחלש וב"אחר".

"אנטישמיות ימנית איננה מסוכנת יותר. גורלה נחרץ מפני שעבור רוב האנשים באירופה יש משהו מביש באנטישמיות של הימין הקיצוני. המאה ה-20 הייתה המאה של חוסר בסובלנות ואנחנו רוצים להתמודד עם זה בדרך טובה ויתר, הפשע הגדול ביותר של המאה הוא הגזענות, וזהו הפשע בו מואשמים היהודים עכשיו. יהודים שנולדו אחרי המלחמה ידעו כמובן על שנאה, אבל הם לא יכלו לחשוב על שנאה צדקנית נגד היהודים; היום הם מותקפים בשם האנטי-גזענות. האניטשמיות הזו היא תוצאה של כוונות טובות, לא כוונות רעות. הטיעונים נגדם כבר אינם שהם גזע זר או טינופת, הטיעון קשור למדיניות ישראל ולקיום של מדינת ישראל. כאילו ישראל הייתה בעצמה מדינה גזענית ויהודים הם גזעניים במידה והם עדיין תומכים בגזענות".

* כן, אבל למה אתה יכול לקרוא לזה אנטישמיות? מה ההבדל בין הביקורת על מדיניות ישראל לבין הבקרות על מדיניות ארצות-הברית, שמבוססת על טיעונים דומים?

"זה שונה משתי סיבות. בראש ובראשונה, אף אחד לא חושב על להשמיד את ארצות הברית. עכשיו צץ הרעיון שהכחדת מדינת ישראל היא לגיטימית. זו המדינה היחידה שעומדת בפני שנאה קיצונית כל כך. בנוסף על כך, יש היום נטייה לקרוא את התנ"ך ביחס למצב הנוכחי. אתה קורא יותר ויותר מאמרים שטוענים שיהודים מורעלים ברעיון של העם הנבחר. על פי האויבים האלה, הגזענות הומצאה על ידי התנ"ך עצמו. יש למשל ספר בשם 'הספר האדום של יהוה' שיצא לאחרונה בפריז על ידי מו"ל שמאלני. כתב אותו פרופ' בשם לואי סלמולנס וזה בעצם שיכתוב של התורה. מוצאים בספר הזה שיהוה המציא את העבדות ואת הפיתרון הסופי. זה הבדל הגדול בין זה לבין הביקורת נגד ארה"ב".

"לא כל ביקורת נגד ישראל היא אנטישמית", הוא מסייג. "חשוב מאד לומר את זה. אבל נגד ישראל רואים את התופעה הזו שקצת קשה לתארה, מפני שמצד אחד היא חדשה: צדקנות היא חדשה, העובדה שזה לא בא מההגנה על זהות צרפתית או אירופאית, שזו אנטישמיות בשם האנושות, בשם המסכנים, כל זה חדש. אבל מצד שני, יש בזה גם משהו ישן .זו תופעה ישנה-חדשה. היא קשורה בצורך, בפיתוי העתיק למצוא את הקשר בין החדש לבית מה שנקרא על ידי הכנסיה 'הברית הישנה', כאילו שהברית הישנה היא מסמך ברברי שבא מהאנשים האכזריים. הרעיון הזה חוזר, לא בכנסיה, אלא בעולם החילוני. וזה בא כתגובה על מה שקורה במזרח התיכון".

* זה באמת טיפשי, אבל האם אתה מאמין שזה גם ממש מסוכן?

"כן. אני חושב שזה מסוכן, אני חושב שזה יצמח ויעשה יותר ויותר גרוע. השמאל הקיצוני והתנועה האסלאמית צועדים יד ביד נגד היהודים וקשרם לישראל".

לשכוח את הזהות

פינקלקראוט, 54, הוא בן יחיד לזוג ניצולי שואה. אמו נמלטה מלבוב לגרמניה ועבדה שם כאחות בבית חולים בעזרת מסמכים מזויפים. אביו, סוחר עורות פולני, הגיע לצרפת בשנות השלושים, גורש לאשוויץ וניצל. הפילוסופים שהשפיעו על תורתו הם בעיקר עמנואל לווינס, מרטין היידיגר וחנה ארנדט. הנטייה לראות בו אדם שמרן, למרות אהדו לשמאל הישראלי, איננה מקרית. במשנתו הוא תומך בחזרה לערכי הרפובליקה הצרפתית, לערכים הומניים, לחינוך ולהיכרות עם התרבות. בין השאר, הוא גם שייך למצדדים בהחלטה של ממשלת צרפת לאסור עטיית סמלים דתיים בבתי הספר.

"אני חושב שזו החלטה טובה", הוא אומר. "אף אחד לא מבין את זה היום מחוץ לצרפת, אבל אני חושש שאנשים לא מבינים מהו בית ספר הוא יותר. בבית הספר יש לך חוקים ובית הספר מרחב נפרד, הוא לא העולם עצמו. כמובן שהרעלה או כל הסמלים הדתיים אינם אסורים ברחובות. בבית ספר אינך אמור להביא או להציג את הזהות שלך. אתה אמור לשכוח מעט מהזהות שלך".

אירופה, על פיו, יצאה נפסדת במידה מסוימת, כאשר הטראומה של מלחמת העולם השנייה הביאה אותה להפנות עורף אל כל העבר המפואר שלה. הפחד לשכוח את אושוויץ הביא אותה לשכוח דברים אחרים.

"חשבנו שאין דבר גרוע יותר משיכחה, מהשיכחה של אושוויץ, אבל יש משהו גרוע מזה, וזוהי האובססיה. עם אובססיה אתה מצמצם את העולם וכל הקונפליקטים שבו לאנטגוניזם הזה שבין הפושע והקורבן. והפושע הגרוע ביותר, הדפוס שלו, זה הנאצי. זו הדרך שבה יותר ויותר אנשים רואים את הקונפליקט במזרח התיכון. זהו המצב המשונה של היהודים היום, שעליהם לסבול לא מנאציזם, אלא מסוג של אנטי-נאציזם".

* כדי להימנע מזה, אתה קורא לנו בעצם לחזור ולאמץ את מושג האוייב.

"כן, כמו שאמר פייר מונדה פראנס: 'אתה עושה שלום רק בין אויבים'. ההכרה באויב היא אמנם עובדת מלחמה, אבל היא פותחת את האפשרות לשלום".

מלחמת היהודים

לצערו של פינקלראוט רוב האנשים אינם מקבלים עוד את מושג האויב האנושי, ובעיניהם פינקלקראוט, שאיננו מתנגד נחרץ לישראל, נמנה עם אויבי האנושות. לכן הוא החליט, בשנים האחרונות, להשמיע את דעותיו על ישראל ועל מדיניות שרון מול קהל יהודי וישראלי בלבד.

"יש לי תוכנית רדיו עכשיו, ברדיו יהודי בפריז, והחלטתי לדבר על זה שם. קיבלתי את הרושם שבזירה הציבורית אני לא יכול לעשות את זה בלי האשמות נגדי, יש יותר מדי דעות קדומות. אני צריך שיבטחו בי כשאני מדבר, והמקום היחיד שבו יש לי תחושה של ביטחון היא בתחנת הרדיו היהודי. לפעמים אני כן מדבר לקהל הרחב, אבל הנושאים מושטחים, לכן קשה לומר משהו".

לאחרונה, בתוכנית הרדיו שלו, יצא פינקלקראוט כנגד הסרט "דרך 181 - קטעי מסע בפלסטין ישראל" של הבמאי הישראלי אייל סיוון והבמאי הפלסטיני מישל חלייפי שהוקרן בצרפת. פינקלקראוט ואנשים נוספים ראו את סרט הזה כמאשים את הישראלים בנאציזם. בתגובה לכך הודיע בימאי הסרט, אייל סיוון, שבכוונתו לתבוע את פינקלקראוט. בכך, באופן אירוני, משתמש סיוון נגד הפילוסוף בטיעון שלו עצמו: הוא מאשים את פינקלקראוט בכך שכינה אותו, בתוכנית הרדיו שלו, "יהודי נאצי". *