ניגוד עניינים של ראש עיר

עיריית ירושלים הגיעה להסדר מיוחד עם ימק"א הבינלאומית, בהתייחס לגביית היטל השבחה עקב אישור תוכנית שהשביחה את מקרקעי ימק"א. האם דרכי גביית ההיטל, בשירותים שווי-כסף ולא בכסף ממש, הוסכמו כדין, והאם פעל ראש העיר דאז, אהוד אולמרט, אגב ניגוד עניינים אישי? בשאלות הנ"ל עוסק פסק דינם של שופטי בג"ץ שניתן בסוף השבוע (פסק הדין נכתב ע"י מ"מ הנשיא בדימוס, השופט תאודור אור, בהסכמת חבריו להרכב).

ימק"א מחזיקה במוסד ותיק המצוי במקום מרכזי בירושלים, מאז שלהי שנות העשרים של המאה הקודמת. המוסד נדרש להרחיב את מתקניו, תחת איצטדיון ימק"א המוכר והזכור לטוב, ובין היתר שקל להעבירם למזרח העיר. מטבע הדברים, ביקשה עיריית ירושלים למנוע את העברת המוסד מתחומה המוניציפלי.

עוד בתקופתו של ראש העיר המיתולוגי, טדי קולק, גובשה בעירייה שורת הקלות למוסד, שכללה את שינוי התב"ע והכנת תוכניות עבור ימק"א, במימון העירייה (שניתן כהלוואה לימק"א). ומשהוגשו תכניות הבנייה רחבות ההיקף, נדרשה ימק"א לשלם היטל השבחה בשיעור שלמעלה מ-14 מיליון דולר.

בין העירייה לבין ימק"א הוסכם, שימק"א תשלם מהסכום הנ"ל אך 3 מיליון דולר, והיתרה תשולם בשווה-כסף, הווה אומר, בבניית מקומות חנייה ובהעמדת מערך שירותים לרשות העירייה, כולל גני ילדים, ברכת שחייה, ספריה, אולם אירועים ואולם מופעים. חלק מהשירותים הנ"ל, צריך לציין, לא נחוצים לעיר ולעירייה, לבטח לא בהיקף שהוסכם.

שאלת המוצא שהוצבה בפני השופטים היתה, האם חלה חובה לגבות את היטל ההשבחה בכסף דווקא, או שמא ניתן לגבותו (כולו או חלקו) בשווה-כסף? כאן מציגים השופטים עמדה חד-משמעית, וראשונית.

"דעתי היא", כתב השופט (בדימוס) אור, "כי לאור לשון החוק והן לפי המתבקש מכללי מינהל ראויים, הדין הוא עם העותרת. מלשון סעיף 13 לתוספת (השלישית לחוק התכנון והבנייה) עולה כי את היטל ההשבחה יש לגבות בכסף. התוספת מתייחסת בבירור לסכומים שנגבו כהיטל ואין בה התייחסות לאפשרות שדמי ההיטל ישולמו בשווה-כסף. פרשנות זו עולה בקנה אחד גם עם כללי מינהל תקינים".

ניסיונם של המשיבים להקיש לעניין גביית היטל השבחה מהנוהג לקבל שווה-כסף תחת היטלי פיתוח נדחה על ידי השופטים. אלו קבעו, שככלל, גם היטלי פיתוח צריכים להיגבות בכסף דווקא, הגם שחלק מהרשויות נוהגות כאמור. ועדיין, אין להקיש מהיטלי הפיתוח לנושא גביית היטלי השבחה.

לאור הקביעה דלעיל, ולאור חוסר נחיצות ממשית של חלק מהשירותים שימק"א עתידה ליתן לעיר ולעירייה, הגיעו השופטים למסקנה, לפיה ההסכם שנכרת היה לקוי בפגמים. עדיין, נשאלת השאלה, האם בשל פגמים אלו יש להצהיר על בטלותו של ההסכם?

השופטים השיבו בשלילה. זאת, בהתאם לעקרונות המוכרים של תיאוריית הבטלות היחסית. בין היתר, ניתן משקל לגורמים המעורבים, לסיבות שהניעו את העירייה להגיע להסכם (כמפורט לעיל), לנזק שעלול להיגרם לצדדים והעבודות שהוחל בביצוען עוד בטרם הוגשה העתירה.

טענה נוספת שהעלתה העתירה נגעה לניגוד עניינים כביכול שבו היה מצוי ראש העיר לשעבר, אהוד אולמרט. על פי הנטען, אולמרט היה מעורב בגיבוש ההסכם ובחתימתו מול ימק"א. והנה, ימק"א יוצגו בידי משרד עו"ד שייצג את אולמרט בעניין פרטי.

לטענת העותרת, לאולמרט היה עניין לרצות את משרדו של אותו עורך דין (ועורך הדין של ימק"א), ולהיטיב עם משרדו, ובכך לתמרץ אותו לייצגו באופן מיטבי. האם די בעובדה זו כדי להעמיד את אולמרט במצב של ניגוד עניינים? השופטים סברו שלא.

לצורך העמדתו של טיעון בדבר ניגוד עניינים, יש להצביע על חשש ממשי, ולא על חשש רחוק או תיאורטי. כן נהוג לבחון את עוצמת החשש.

"בנסיבות העניין", נכתב בפסק הדין, "מקובלת עלי עמדת המשיבים לפיה עוצמת הפוטנציאל של ניגוד העניינים בין האינטרס הציבורי של העירייה לאינטרס האישי של ראש העירייה אינה מעוררת חשש ממשי לקיום ניגוד עניינים אצל ראש העירייה. האפשרות לניגוד עניינים כזה נראית לי רחוקה עד כי אין להתחשב בה. במקרה הזה, גם אין לומר שלראש העירייה היה 'חלק' או 'טובת הנאה' אישיים, במובן סעיף 47 לחוק התכנון והבנייה, בהסכם שהושג עם ימק"א". *

(בג"ץ 2758/01 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ. עיריית ירושלים ואח', פס"ד מיום 25.3.04. השופטים תאודור אור, אשר גרוניס ומרים נאור)