הצעה: לבטל בחוקה העתידית את האיסור על בעלות פרטית בקרקעות

בעלת הרעיון, פרופ' רחל אלתרמן מהטכניון, טענה, כי מדובר באיסור אנכרוניסטי שאין מקום לעגן אותו בחוקה, מאחר שישראל היא המדינה הקיצונית ביותר בעולם בהתייחסותה לאיסור הבעלות הפרטית על קרקע הלאום.

אלתרמן העלתה את הצורך ברפורמה בתחום זה, בדיון שבו נבחנו מחדש סעיפי חוק יסוד: מינהל מקרקעי ישראל, במטרה לקבוע מה ניתן מתוכם לשלב בחוקה העתידית, ואילו תיקונים ראוי להכניס בתחום.

אלתרמן ציינה, כי במסגרת הרפורמה ראוי לקבוע בחוקה עיקרון אחר, שאיננו דומה לנוכחי, ולנקוט בשיטה אחרת לניהול קרקעות המדינה. עוד אמרה, כי מדובר בעיקרון שסוטים ממנו לרוב, ורק היקף החריגים הגדול בהחלטות המינהל הוא שאפשר גמישות בתחום זה, שבלעדיה היתה המדינה נפגעת.

פרופ' חנוך דגן, אשר תמך בעיקרון בדעת אלתרמן, הדגיש, כי בחוקה העתידית יש מקום להחליף את הסעיף הקיים בחוק היסוד בעניין זה בסעיף אשר יעניק לפרט עוגן משלו בקרקע, שיגן עליו מכוחו הכופה של השלטון, ומצד שני ימנע מקבוצות אינטרס חזקות ללחוץ על המדינה להעביר להן קרקעות.

תנאים אלה מצדיקים לדעתו את שינוי הכלל של בעלות המדינה על כל הקרקעות, ואת הצורך להתמודד עם סכנות בחקיקה רגילה. זאת, למשל, כדי לאסור העברת קרקעות המדינה לזרים, ולהגביל צבירת יתר של קרקעות בידיים של יחידים.

דוברים אחרים בדיון התנגדו לרפורמות מרחיקות לכת בעיקרון הקיים. עם זאת, ד"ר הלל סומר הציע לעגן אותו בחוק רגיל, כדי שניתן יהיה לשנות אותו בעתיד בלא יותר קשיים מאשר היום. לעומת זאת, גם הוא תמך בצורך לעגן בחוקה את איסור העברת קרקע הלאום לזרים.

בדיון על שמירת עיקרון הבעלות הציבורית בקרקע, טען פרופ' דגן כי יש לכך הצדקה רק באתרים היסטוריים וקדושים, או לגבי עתודות קרקע לתשתיות, קליטת עלייה וצרכי ציבור אחרים. עו"ד חגית לוזון מהחברה להגנת הטבע עמדה על הצורך לשמור על השטחים הפתוחים, הלא מוגדרים, כעיקרון חוקתי אשר יגן עליהם מהלחצים להעבירם לידיים אחרות.

פרופ' יהושע ויסמן הגן לעומתם על השיטה הקיימת ואמר, כי ההחכרה היא שיטה יעילה יותר, אשר מקנה למדינה שליטה טובה יותר בשימושי הקרקע, גם אם הנימוקים המקובלים לעדיפות ההחכרה אינם מוכיחים את עצמם כבעבר.