נכבדה, נכבדה מאוד

וכך נולד מאמר, שאחד ההיסטוריונים הגדולים ביותר של הספרות והעיתונות העברית, ג. קרסל, כתב עליו לימים, כי הוא מן המעטים "שניתן לומר עליהם בפה מלא, שפתחו תקופה חדשה בתולדות עמנו ותרבותנו".

"שאלה נכבדה" היה צליל הפתיחה של מעשה כל-כך נועז ומהפכני, עד שהוא התפתח למדרגת מיתוס. הואיל ואנשים רציניים אינם אוהבים מיתוסים, המעשה הניב מפלים של היסטוריה רוויזיוניסטית.

את "שאלה נכבדה" כתב אליעזר אוליאנוב, צעיר יהודי מליטא, שהיה נוח מאוד להתפעם. הצרפתים קוראים לאנשים כאלה impressionable, ומוסיפים חיוך סלחני. אוליאנוב הספיק עד אותה השעה לפלרטט עם רעיונות של מהפכה ושל תיקון עולם. אבל בסוף שנות השבעים של המאה ה-19 תקף אותו חיידק הלאומיות.

על מאמרו, באפריל 1879, הוא חתם בשם הספרותי הסתמי והלא-מקורי "בן יהודה". כמה שנים אחר-כך, בירושלים הזעירה והקרתנית, הוא אימץ רשמית את השם הזה.

"יהודי מבדח"

רובנו יודעים את עיקרי המיתוס של אליעזר בן יהודה, הרבה בזכות ספרי הילדים הנפלאים של דבורה עומר. אבל זה מיתוס מוגבל. בן יהודה מעולם לא נכנס כניסה ממשית אל תוכנית הלימודים. תחיית העברית, במידה שנקשרה בשמו, נתפסה באופן תרבותי. היא לא הועמדה בהקשר הראוי לה, ההקשר הפוליטי.

ההיסטוריונים הכלליים הניחו את בן יהודה לחוקרי הלשון. חוקרי הלשון, הואיל ומיעטו להתעניין בפוליטיקה, וידעו ששום בן תמותה לא היה ראוי להיחשב ל"מחייה הלשון", נטו להמעיט מבן יהודה. התוצאה המצטברת היתה דחיקה של בן יהודה אל שוליים אנקדוטיים. קוריוז. "יהודי מבדח", שרו לו מתי כספי וחווה אלברשטיין ממלים של ירון לונדון.

אני מציע לראות בבן יהודה את "מייסד העברית המדינית", באופן שבו הרצל היה מחולל "הציונות המדינית". החייאת הלשון היתה אקט פוליטי, שאפשר להבין רק מתוך התבוננות בכור ההיתוך האינטלקטואלי של אירופה במחצית השנייה של המאה ה-19.

זה היה זמן שבו עמים קטנים ונשכחים תבעו לעצמם פתאום מקום והכרה, והיו מוכנים לטלטל מעיקרו את הסטאטוס קוו. פעם אחר פעם, כלי ההתעוררות הראשון שלהם היה הלשון. פעם אחר פעם, תנועה של תחייה לשונית ותרבותית נקשרה בשמו של אדם אחד ובמאמציו. הוא חיבר מילון, הוא הקים בית ספר ראשון בלשון הלאומית, הוא הנהיג סטנדרטיזציה של השפה (תנאי ולא יעבור להתפשטות ההשכלה).

ההיסטוריון ג. קרסל הציע דרך להבין את "שאלה נכבדה" בקונטקסט של זמנה: היא היתה תגובה על ויכוח בין ציר אנטישמי בפרלמנט של אוסטריה-הונגריה, ויקטור אישטוצי, ובין רב רפורמי יהודי בגרמניה, לודביג פיליפסון.

אישטוצי קרא להקים מדינה ליהודים בארץ ישראל, כדי שיעזבו את אירופה (כמעט עשרים שנה לפני הרצל). פיליפסון השיב, שזו שטות. "לשון משותפת היא עיקר העיקרים לחיים לאומיים - והלוא ליהודים אין לשון כזאת".

בלבו של בן יהודה בערה קנאה עזה בהצלחותיהם של עמים אירופיים קטנים. בייחוד הרעיש את לבו סיפור תחייתם של הבולגרים. אגב, סיפורם הרעיש את לבם של ציונים לא מעטים. בזמן הכנת הרשימה הזו מצאתי מאמר ארוך ורב-התפעלות על "תחיית בולגריה" בגיליון מ-1909 של כתב העת העברי החשוב ביותר בזמנו, "השילוח", אשר יצא באודסה.

ב-1877 באה רוסיה לעזרת בולגריה בהתקוממותה עקובת הדם נגד העוסמאנים. אצל בן יהודה, "פתאום כמו נפתחו השמיים, ואור מבהיק, אור צח ומצוחצח הבריק לפני עיניי, וקול פנימי אדיר קרא באוזניי, 'תחיית ישראל על אדמת אבות'!"

להציע לשרת החינוך לכלול את תולדות בולגריה החדשה בשיעורי הציונות יהיה כנראה מעשה לא פטריוטי. אבל אולי הכרך הראשון של היסטוריה ציונית מקיפה יצטרך להיקרא "התחנה הבולגרית".

"קחי את הככה"

ב"שאלה נכבדה" הודיע בן יהודה, שהיהודים אינם ראויים פחות מן הבולגרים. לרב פיליפסון הוא ענה, כי "יש לנו שפה אשר בה נוכל לכתוב עתה ככל העולה על רוחנו, וגם לדבר בה יש לאל ידינו אם אך נחפוץ".

הוא גילה עד מהרה עד כמה אין הוא יכול לכתוב ולדבר כאשר יחפוץ. פרופ' יוסף קלוזנר כתב לימים על המשכילים העבריים באירופה, כי הם נהגו לכתוב על סביבתם באופן סלקטיבי. כאשר חסרו להם מלים לבטא מציאות מוחשית, הם התעלמו מן המציאות.

אחד מראשוני הלקסיקוגרפים העבריים, יהושע שטיינברג, היה מביא במילוניו את שמו הגרמני או הרוסי של עץ, ומתרגם לעברית "מין עץ". המשכיל העברי, לפי קלוזנר, "התרגל לאט לאט לחשוב לא כאיש החי במאה (ה-19) באירופה, כי אם כאילו היה חי לפני שלושת אלפים שנה בארץ הקדם, ולא הרגיש כלל את חסרון המלים".

בן יהודה לא היה מן המשכילים ההם. הוא היה בעל תיאבון מהפכני רוסי. כפי שהמהפכנים הרוסיים של זמנו עזבו את העיר הגדולה, המשגשגת ורבת-התרבות, כדי להתיישב בין האיכרים הנבערים, כך בן יהודה פנה עורף לאירופה, ועלה ארצה ב-1881. הוא החליט לדבר עברית, וגילה בדיוק מה שתיאר קלוזנר.

פרופ' יוסף יואל ריבלין, אביו המנוח של יושב ראש הכנסת, ואחד האנשים החכמים והמרתקים ביותר שנראו בארץ, סיפר לפני שנים רבות על ביקור בבית בן יהודה בירושלים בשנות ה-80 של המאה ה-19. אליעזר היה מחלק הוראות לאשתו הראשונה דבורה, שהיתה עסוקה בבישול. "קחי את הככה, ושימי אותו על הככה, והוסיפי לו ככה", אמר אליעזר לדבורה. פשוט לא היו מלים בעברית בשביל "ככה". והואיל וככה, הוא התחיל להמציא מלים.

בן יהודה לאמתו של דבר לא המציא הרבה מלים. ד"ר ראובן סיוון המנוח, הבלשן המהולל שחקר את תחיית השפה, ספר פחות מ-300 מלה. אבל אילו מלים. נסו נא להסתדר בלי מדרכה, או מגבת, או מברשת, או כרובית, או גלידה. זה הספיק.

זה הספיק למשכילים העבריים של מזרח אירופה לקדש מלחמה איומה ונוראה על בן יהודה, שנמשכה עשרות שנים. הגדת בן יהודה, כפי שהיא ידועה לרובנו, כוללת את שנאתם של רבני ירושלים כלפיו. אבל אין היא כוללת את שנאת אחד העם וביאליק ומנדלי מוכר ספרים, את שנאת סוקולוב וליליינבלום וברנר (כן, כן, כל רחובות תל-אביב היו נגדו). ואין היא כוללת את שנאתה היוקדת של העלייה השנייה, ואת החרמות ואת הנידויים ואת הגידופים.

הוא ניצח - והוא הפסיד

אודסה היתה אז עיר הבירה הלא-מעורערת של התרבות העברית. מלחמת אודסה של אחד העם וביאליק בירושלים של בן יהודה היתה מן הפרקים המרתקים בהיסטוריה המודרנית שלנו, ובמרוצתה נבטו הסגנון והרטוריקה שלנו.

בן יהודה ניצח, ובן יהודה הפסיד.

הוא ניצח, מפני שגישתו המעשית להרחבת הלשון גברה על גישתם המתנשאת של סופרי אודסה.

הוא הפסיד, מפני שסגנונה של העברית המודרנית היא סגנונם של סופרי אודסה, לא סגנונו. את הבוז ואת האיבה כלפיו הם הורישו לדורות הבאים של אינטלקטואלים ושל היסטוריונים. הם טענו, במידה של הכללה, שמעשה בן יהודה היה בדוי מלב. ה"פוסט-ציונים" שבין יורשיהם הוסיפו, שהמעשה נועד רק לשרת את התעמולה הציונית.

אני מודה שתמונת בן יהודה מתנוססת מעל שולחן הכתיבה שלי מאז גיל 13. לא תמיד אני יודע מדוע. במרוצת השנים, קנאותו המופלגת חדלה להתיישב עם הטמפרמנט שלי. אולי אני מוסיף להעריץ אותו, מפני שחייו הם תזכורת לחיוניותו של האקט המהפכני הראשון. כנראה, צריך אדם להיות צעיר מאוד ולהוט מאוד ולא ריאלי מאוד, כדי להכניס שינויים של ממש במהלך הטבעי של ההיסטוריה.

הוא חי עוד 43 שנה לאחר "שאלה נכבדה", והספיק לראות את העברית מוכרזת לאחת משלוש הלשונות הרשמיות של ממשלת המנדט הבריטי. זמן קצר לפני מותו, ביום שלג ירושלמי, הוא פגש מכר, רופא ידוע. השלום לו? שאל בן יהודה. I am sick, השיב הרופא. בן יהודה זקף גבה, וקרא, "דבר עברית - והבראת"!

*** כתובת הדואר האלקטרוני של יואב קרני היא karny@starpower.net. רשימות קודמות שלו אפשר למצוא באתר הרשת karny.notes.co.il