השכן פלש: מבחן הסעד קובע

נציגות הבית בבית משותף (להלן: "התובעת") הגישה לביהמ"ש המחוזי בירושלים תביעה נגד חגי רבלין, מחזיק של מחסן בבית המשותף (להלן: "הנתבע"), אשר לטענת התובעת ביצע במחסן עבודות רחבות היקף, תוך פלישה אל תוך בור מים של הבית המשותף (המהווה רכוש משותף), הסמוך למחסן, והפיכת המחסן לדירה בת שני חדרים.

בכתב התביעה נתבקשו הסעדים הבאים: החזרת המצב לקדמותו על-ידי הריסת העבודות שבוצעו והפיכת הדירה למחסן; הריסת דלת שנבנתה בקיר החיצוני והחזרת המצב לקדמותו; תשלום סך של 100 אלף שקל.

השופט דרורי העלה מיוזמתו את שאלת סמכות בית המשפט: האם לביהמ"ש המחוזי, או לבימ"ש השלום, או, שמא, למפקח על המקרקעין.

סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט (נ"מ), התשמ"ד - 1984 (להלן: "החוק") מתייחס לסמכות בימ"ש השלום, וקובע כי "תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שעניינן חזקה או שימוש במטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה".

סעיף 40(1) לחוק מקנה לביהמ"ש המחוזי, בתחום האזרחי, סמכות לדון בכל עניין שאינו בסמכותו של בימ"ש השלום. סמכות המפקח על המקרקעין קבועה בסעיף 72(ב) לחוק המקרקעין, ולפיו: "סכסוך בין בעלי דירות בבית משותף בדבר הסגת גבול מצד בעל דירה לגבי דירה אחרת או לגבי הרכוש המשותף, רשאי התובע להביאו, לפי בחירתו, לפני בית משפט מוסמך או לפני המפקח".

בפס"ד שמש (פ"ד יג' 834) נקבע, כי תביעה להספקת מים אינה בגדר "שימוש מקרקעין", שכן סמכות בית משפט השלום מתייחסת לתביעה לשימוש תוך שמירה על גוף הנכס. יש שהרחיבו הלכה זו לכל סוגיית שימוש במקרקעין, ויש הרואים בהלכת שמש הלכה מצומצמת לעניין סוגיית המים לבדה.

הסוגיה שבפנינו, קובע השופט דרורי, זכתה להתייחסות מפורטת בפסיקת ביהמ"ש המחוזי בזמן האחרון. מפסיקה זו עולה, כי מדובר בבעיה שאינה קלה כלל ועיקר.

בבש"א (מחוזי י-ם) 01/8245 דוד נ' חדד, קבעה השופטת מזרחי, כי על אף שהלכת שמש אינה מתאימה למציאות כיום, יש ללכת בעקבותיה כתקדים מחייב.

בת.א. (מחוזי, חיפה) 03/348 קעאדן נ' לחאם, החזיק השופט עמית בדעה הפוכה. לשיטתו, יש לפרש את הלכת שמש באופן מצמצם, או, לחילופין, לסטות ממנה ולקבוע, כי הסמכות למתן צווי הריסה, במיוחד בין שכנים, מקומה בבית משפט השלום.

השופט דרורי מעדיף את גישתו של השופט עמית, תוך שהוא מאזכר שני שיקולים עליהם סמך השופט עמית. ראשית, בעת שנחקק חוק בתי המשפט, בשנת 1957, היה בימ"ש השלום חריג או נער מתבגר, כאשר הסמכות השיורית נתונה לבימ"ש המחוזי, אשר שימש כביהמ"ש המרכזי. כיום המצב הפוך, ובהדרגה סמכויות בימ"ש השלום הולכות ומתרחבות.

שנית, אנו מצויים כיום בתחילתה של מהפיכה בשיפוט בתי המשפט, שתכליתה להפוך בהדרגה את ביהמ"ש המחוזי לערכאת ערעור בעיקרה, ורוב סמכותו כערכאה ראשונה אמורה לעבור לבימ"ש השלום.

שני שיקולים אלה, קובע השופט דרורי, מטים את הכף לעבר המסקנה, כי הסוגיה שבפנינו מקומה בבימ"ש השלום.

בנוסף יש לציין, כי קבלת פרשנותה של השופטת מזרחי תביא, ברוב רובם של המקרים, לפיצול התביעה, כי הסעד הכספי המתלווה לתביעות הריסה נמוך מ-2.5 מיליון שקל, וכך יהיה צריך לדון בתביעה להריסה בבימ"ש המחוזי ובפיצויים - בבימ"ש השלום, ותוצאה זו לא רצויה.

לאחרונה ניתן פס"ד מקיף בביהמ"ש העליון, בהרכב מורחב של 7 שופטים, בעניין רוקר נ' סלומון (פ"ד נה(1) 199), שעסק בהריסת בנייה שבוצעה ברכוש המשותף, ובו לא הועלתה כלל שאלת הסמכות, על אף שהנושא נידון במקורו בבימ"ש השלום.

לאור כל האמור לעיל, קובע השופט דרורי, כי תביעה שסעדיה המבוקשים הם הריסה והחזרת המצב לקדמותו, מקומה אינו בביהמ"ש המחוזי, אלא בימ"ש השלום או - כאשר מדובר בבית משותף - המפקח על המקרקעין.

בעניין זה מאזכר השופט דרורי את ההלכה הקובעת, כי סמכות ביהמ"ש נקבעת על פי מבחן הסעד שמצוין בכתב התביעה, ולא על פי מהות הסכסוך.

התוצאה הסופית: נקבע כי לבימ"ש המחוזי אין סמכות לדון בתביעה. על התובעת לבחור להעביר התובענה לבימ"ש השלום, או למפקח על המקרקעין.

ת.א 01/3036, ביהמ"ש המחוזי בירושלים, השופט: מ. דרורי.

בשם התובעת: עו"ד יואל בורנשטין.

בשם הנתבע: עו"ד פרנס אליהו.