בשעה טובה

שיקומה של הסראיה הוא חלק משיקומה של כיכר השעון הכלול בפרוייקט פיתוח התיירות של יפו. הכוונה היא לשחזר את הבניינים העיקריים, לפתח את מערכות הדרכים ההיסטוריות, ולהקים רקמה אורבנית, שתהפוך את המרחב הנמצא בין שדרות ירושלים, שוק הפשפשים כיכר השעון, העיר העתיקה והנמל, למרחב שוטטות בטוח להולכי רגל.

מבנה הסראיה, הניצב בפינתה הצפון מזרחית של הכיכר, תוכנן ונבנה על ידי המהנדס ברוך פפרמייסטר מראשון לציון, בסגנון ניאו ריאליסטי. הוא נחנך ב-1897 וכונה בניין הסראיה החדש. כאשר התפשטה יפו אל מחוץ לחומה, נטשו אנשי הממשל הטורקי את בניין הסראיה הישן שבגבעת העיר (כיום המוזיאון לתולדות יפו העתיקה) ועברו למבנה זה. הבניין המפואר הפך למבנה העיקרי של שכונת הממשלה הטורקית, שכללה את בית הסראיה ובית המושל, ואת בית הסוהר, "הקישלה", שהיווה חלק מן המבצר הגדול, שהגן על מכלול השער הראשי של העיר. במבנה זה שגם הוא שוקם, ממוקמת תחנת המשטרה של היום.

ב-1948 כאשר שכנה בו הוועדה הלאומית הערבית של יפו, פוצץ הבניין בידי חוליית חבלה של לח"י. בפיצוץ נהרגו ונפצעו עשרות. הבניין נהרס לחלוטין, ונותרו רק שרידים מהחזית המערבית. עכשיו הוא מצוי בתהליכים אחרונים של שיפוצו מחדש, הנעשים על פי צילומים הסטוריים קיימים. כדי לשמור על הצורה המדויקת, נבחרה טכנולוגית ה-G.R.C אותה יצקו ועיצבו בנפרד במפעל "מילשטיין תעשיות" באשדוד. החומר מבוסס על בטון מחוזק בסיבי זכוכית, שהוא חומר עמיד במיוחד, המאפשר יצירה של אלמנטים מיוחדים. עלות שיקומו של ה"סראיה" העומד על ארבעה מליון שקל, כולל שחזור החזית ההיסטורית, השלמת המרפסות והחלונות, השלמת גדם העמודים, והקמת גן ציבורי בצמוד לו.

בסופה של המאה התשע עשרה, ובתחילתה של המאה העשרים היתה יפו עיר נמל מזרחית שוקקת. נחום גוטמן הסופר והצייר שהגיע לעיר בהיותו בן שבע, נודע לימים כמי שנתן ביטוי ביצירתו לתל אביב הקטנה, אבל מראה יפו, ריחותיה וצבעיה כפי שהתגלתה לו כשירד מן האנייה בנמל, ליווה אותו כל חייו. בספרו "עיר קטנה ואנשים בה מעט" שראה אור בשנת תשי"ט, הוא מתאר את הרגשתו של העולה החדש בן העלייה השנייה ביומו הראשון ביפו. "...הרגיש עצמו עומד בשתי רגליים בתוך קסם המזרח הנאלח והנפלא. כמה שירים קרא על געגועים למזרח הרחוק אך עד היום לא ידע לאיזה טעם, ריח, וחושניות התכוונו באותם שירים, לא ידע שיש צבעים, ריחות, וצורות לחיי יום יום, שיש בכוחם להעיב על כל מה שהמוח והשכל הוגים...".

אל כיכר השעון, המרכז ההיסטורי של העיר, ממנה יצאו הדרכים הראשיות של ארץ ישראל, באו העולים החדשים מיד עם הגיעם לחוף. משם פנו לדרכם בדיליג'נסים. נראה, שהרחבה הגדולה שנוצרה, עם נפילת חומת העיר, הפכה לאזור תוסס, יריד של קבע, שוק פירות ירקות ומצרכים אחרים.

לתפארת הסולטאן

ב-1901 נבנה בכיכר מגדל השעון. הוא נבנה בכספי עשירי העיר, לכבודו ותפארתו של הסולטאן עבדול חמיד השני. אגדה משפחתית מספרת כי את בניית המגדל יזם יוסף ביי מוייאל, מעשירי היהודים ביפו.

יוסף ביי מוייאל החזיק ברשותו שעון, חפץ נדיר בעת ההיא, שרק עשירים שכמותו יכלו להרשות לעצמם. המבקשים לנסוע ברכבת בקו יפו וירושלים, היו נכנסים לחנותו ומבקשים לברר אצלו את השעה. על מנת לחסוך מעצמו הטרדות שהיו מטרידים אותו הבריות. דרש לקבוע שני שעונים במגדל, האחד שיורה על השעה האירופית, למען הנוסעים המבקשים לנסוע ברכבת, והאחר, שיורה את השעה על פי השעון הארץ ישראלי, ה"טבעי", שעיתותיו נקבעו על ידי השמש, עבור תושבי העיר המבקשים לדעת את זמני התפילה.

האדריכל אייל זיו, האחראי לשיקום הכיכר, רואה בבחירה בהקמת שעון ב"לב הקניון" העתיק, אקט טכנולוגי מפותח, "היי טקי" במונחי התקופה. מחלונות משרדו המשקיף על הכיכר כולה, הוא מצביע ומסביר "הכיכר היוותה צומת ממנה יצאו הדרכים הראשיות של ארץ ישראל.

"רחוב בית האשל הוביל לכיוון ירושלים המסמלת את הדת, וחיבר את שער ירושלים ביפו, לשער יפו בירושלים. רחוב בוסטרוס, היום רזיאל, הוביל מזרחה לשכם. רחוב רזיאל היה רחוב אריסטוקרטי לאורכה של הדרך התפתחה תל אביב. נבנו נווה צדק, נווה שלום ומתחם הקרייה. על הדרך הזו נבנו גם בתקופתנו הבניינים הגבוהים האורבניים, בניין עזריאלי והבורסה למשל. תל אביב סימלה, והיא מסמלת גם כיום, את החילוניות. הבחירה בבניית מגדל שעון ולא במסגד, מוכיחה על מהפיכה תרבותית חילונית".

אייל זיו, מתעקש לדבר על פרוייקט הפיתוח כעל פעולת חשיפה ושימור, ולא של שחזור. "הערכים ההיסטוריים קיימים, רואים את הסיפור בשטח, צריך היה רק לבטל את צווי ההריסה, לחשוף את האבן, ולהחזיר לבניינים את הצורה הארכיטקטונית המקורית.

עם סיום עבודות השיפוץ, תפרסם העירייה מכרזים ליזמים, והבניינים יהפכו לבנייני ציבור. בניין הסראיה מיועד למרכז אמנות ותרבות. המבנה, שבדופן המערבית בו נמצאת תחנת המשטרה, עומד להפוך לבית מלון כאשר תתפנה המשטרה ותעבור למעונה החדש.

"בכלל", אומר אייל, "הפרוייקט כולו אמור ליצור רצף תרבותי ופונקציונלי כאחד. עליו לשמש קטליזטור, שיניע ויעודד כניסה של יזמים עסקיים, זהו חלק בלתי נפרד מתהליך ההחייאה מחדש." למימוש התכנית סיכמה עירית תל אביב עם משרד התיירות על הפרוייקט המשותף. המשרד הקציב כ-50 מליון ש"ח בתכנית רב שנתית לשש שנים, מול תקציב עירוני זהה. סך כולל של 100 מליון ש"ח.

אחות חורגת

בשלב זה כאשר יפו מרגישה ונראית כאחות חורגת לתל אביב, שרחובותיה הפנימיים מוזנחים, ושמה מועלה תדיר בהקשר לאלימות רחוב, ראוי להיזכר כיצד תיארו אותה הנוסעים הראשונים שהגיעו אל חופה וראו את בוסתניה: "...מצד אחד הירוק, ובצידו השני המישור הפורה גני עצי פרי, ובאופק ההרים של יהודה ואפריים. עצי לימונים ותפוחים כורעים תחת משאם, ורימונים אדומים ממלאים את האויר בבושמם. שלושה מיני תאנים, וכל הפירות... קני סוכר מתגבהים וגם עצי שיטה ודקל המרשימים ומתנשאים מעל כולם... גן עדן..."

ואולי עכשיו הגיעה שעתה: הכיכר, החוליה המקשרת בין תל אביב ליפו, כבר מתקשטת. המגדל נקי ומאיר, הפעמון שלא פעל, תוקן, והשעון שלא תפקד, מצלצל. השעה מדוייקת.