נדחו העתירות שביקשו להרחיב את האפשרות לקדם תוכניות להפשרת קרקע

המשנה לנשיא, השופט בדימוס תיאודור אור, קבע בפסק הדין: "התווייתן של הוראות המעבר הינה מלאכה לא פשוטה, ומעורבים בה שיקולים רבים. כל הכרעה עלולה לפגוע במי שהסכימו בתום לב להסתמך על ההחלטות הבטלות, או לחילופין באינטרס הציבורי הגלום בהחלת ההחלטות החדשות על מספר רב של מקרים".

אור קבע, כי הוראות המעבר מעצם טיבן הן הוראות כלליות, שנועדו לתת מענה לשאלות השכיחות הנוגעות להסתמכות על הוראות שבוטלו או שונו, והן מהוות תוצאה של הכרעה ובירור יסודי.

בג"ץ קובע כאמור, כי יש לדחות את 15 העתירות שביקשו להרחיב או לצמצם את הוראות המעבר, כפי שאישרה מועצת מקרקעי ישראל. פסק הדין ניתן ב-15 עתירות שהגישו בעיקר יזמים בקיבוצים שביקשו להרחיב את הוראות המעבר, כך שתוכניות לבנייה שקידמו בהסתמך על החלטות שבוטלו (717, 727, 737) - יתאפשר קידומן.

בפסק הדין בעתירה שהגישה הקשת הדמוקרטית המזרחית קבע בג"ץ, כי יש לבטל את החלטות מועצת מקרקעי ישראל לעניין הפשרת קרקעות חקלאיות לבנייה לתעשייה, מכיוון שהן אינן סבירות. בג"ץ הורה לקבוע הוראות מעבר על עיסקאות שהוחל בקידומן.

הוראות המעבר שהוכנו ע"י ועדת משה נסים, בגיבוי של היועמ"ש דאז, אליקים רובינשטיין, קבעו שני קריטריונים עיקריים: קריטריון ההסתמכות - דרישה לקיומו של מכתב רשמי, המעיד על התחייבויות חוזיות של המינהל; וקריטריון התכנון - לפיו תוכנית אמורה להיות בשלב הפקדה (לפני שמיעת ההתנגדויות).

אור קובע בפסה"ד, כי הדרישה לקיום מכתב רשמי לשם החלתן של הוראות המעבר היא דרישה סבירה. קריטריון זה נסמך על העיקרון לפיו חוזים יש לקיים. מסמך רשמי הוא מסמך בכתב אשר מחייב את המינהל.

לעניין קריטריון התקדמות הליכי התכנון קובע אור, כי התקדמות על ציר התכנון יכולה להוות אינדיקציה למידת ההסתמכות הלגיטימית של בעלי העניין על העיסקה אותה הם מבקשים לממש, בהתאם לתנאי ההחלטות הבטלות. שלב הפקדתה של תוכנית מלמדת על עמדתם החיובית ועל תמיכתם של מוסדות התכנון בתוכנית, ועל סיכוייה הגבוהים לקבל אישור בסופו של הליך.

בג"ץ קובע, כי על-פי שני תנאים מצטברים אלה אין מקום להתערב בהחלטת המועצה ובתכולתן של הוראות המעבר. בג"ץ מאשר עוד את החלטת המינהל, כי המועד הקובע בעניין עמידה בתנאי המעבר הוא 15 באוגוסט 2001 - היום בו ניתן צו ביניים בעתירה המקורית של הקשת הדמוקרטית המזרחית. יום כניסת צו הביניים לתוקף כשלעצמו אינו בלתי סביר באופן המצדיק את התערבות ביהמ"ש.

בפסק הדין מתייחס אור לטענות העותרים לגבי תוכניות ספציפיות, וקובע, כי הטענות בדבר נסיבות ספציפיות הנוגעות לכל עיסקה ועיסקה רלבנטיות בשלב יישום הוראות המעבר, ולא לשלב בו נבחנת חוקיות הוראות המעבר כהנחיות פנימיות.

"אין זה אפשרי ואין זה מעשי לתת מענה למורכבות ולנסיבות הספציפיות של כל עיסקה ועיסקה. לכן, יתכנו מקרים מיוחדים אשר יעלו שאלות מיוחדות שלא קיבלו מענה מספק בהוראות המעבר... יתכנו מקרים מיוחדים, קיצוניים, שיצדיקו סטייה מן ההוראות", קבע אור.

בג"ץ משאיר פתח לבדיקה מחודשת של תחולת הוראות המעבר על עיסקאות יוצאות דופן. כך למשל, במקרים בהם יש עיכוב והתמשכות תהליכים מנימוקים התלויים במינהל עצמו, גם אם חלפו המועדים הנקובים בהוראות המעבר.

עו"ד סמדר בן-נתן, שייצגה את פורום הקרקעות והקשת הדמוקרטית המזרחית, אמרה ל"גלובס" בתגובה, כי למעשה פסק הדין יאמץ את הגרסה של הוראות המעבר המצומצמות, והמשמעות היא שמספר העיסקאות שיכללו בהוראות מעבר אלה ירד בערך לשליש ביחס להוראות המעבר המקוריות.

מנימוקי השופט אור:

כל הכרעה עלולה לפגוע במי שהסכימו בתום לב להסתמך על ההחלטות הבטלות, או לחילופין באינטרס הציבורי.

הוראות המעבר מעצם טיבן הן הוראות כלליות, שנועדו לתת מענה לשאלות השכיחות.

הדרישה לקיום מכתב רשמי לשם החלתן של הוראות המעבר היא דרישה סבירה.

גם התקדמות על ציר התכנון יכולה להוות אינדיקציה.

המועד הקובע בעניין עמידה בתנאי המעבר הוא 15 באוגוסט 2001.