המתקפה על מערכת המשפט מחטיאה את מטרתה

יושב לו שופט שנות דור על כס המשפט ולפתע מטיחים בו האשמות חסרות שחר ועלילות חסרות בסיס. השופט הוא תיאודור אור, שופט בית המשפט העליון, שהיה קודם לכן שופט מחוזי, שופט שלום וגם עורך דין. כל עורך דין המופיע בפני בית המשפט העליון, אשר יודע כי תיאודור אור יושב בהרכב שהוא מופיע בפניו, נושם לרווחה.

אור הוא שופט ותיק, מנוסה, חד-עין ומקובל מאוד. הוא בין הבודדים שבעליונים שהיה עורך דין, שופט שלום ושופט מחוזי לפני הגיעו לעליון. נינוח בהאזנה לטיעונים, שקול בתגובותיו ונמרץ בהכרעותיו השיפוטיות. אור הוא לא בדיוק הכתובות לפרוק עליה זעם ותיסכול ממערכת המשפט. הוא הסמן הימני של העשייה השיפוטית שכל כולה מזג שיפוטי.

מי שחושב שמדינת ישראל היא היחידה שבה לעורכי דין ולבעלי דין יש טרוניות כלפי מערכת המשפט, טועה. מי שעוקב אחר הנעשה בארה"ב או בבריטניה ייווכח לדעת עד כמה אנחנו לא מקוריים בעניין זה. אלא שאצלנו המחאה כלפי מערכת בתי המשפט היא כוללנית, בלתי בררנית, צעקנית ודרמטית. בכך, בעצם, היא מחטיאה את מטרתה. לביקורת הנקודתית יש סיכוי להישמע. לביקורת הכוללנית אין אוזן שומעת.

תיאודור אור עסק בעריכת דין בעיר שדה, עפולה, כעשר שנים, לפני שמונה לשפיטה. תחילה מונה לשלום. שפיטתו היתה קורקטית. עורכי דין מוכנים היו להגיע ממרחקים כדי להופיע בפניו. כעבור שנים מעטות מונה לשופט מחוזי בבית המשפט בנצרת. הובאו בפניו תיקים בכל התחומים. אור הוכיח שילוב נדיר של גישה מעמיקה ומקוריות בתפיסה. תיקי הנזיקין הרבים שהושמעו בפניו הפכוהו למומחה מס' 1 בתחום זה. עד היום אין תיק נזיקין המגיע לשיפוטו בעליון שאינו זוכה לניתוח מדוקדק וקפדני, כאילו ישב בערכאה ראשונה. אור אינו שופט של תובעים או שופט של נתבעים, הוא שופט שגישתו הקפדנית מנחה את פסיקותיו.

אור לא ביקש לאסור את פירסום שמו. אך הפירסומים על השופט הבכיר המעורב בפרשת אוחנה לא איפשרו טעות ביחס לזהותו. עורכי דין שניחשו במי מדובר היו צריכים לצפות לגילוי דבר הזיופים כדי לסכם לעצמם, כי לא יתכן כי תיאודור אור הוא השופט הניתן לסחיטה ולאיומים. הם מכירים טוב מדי את האיש אשר יודע להציג שפיטה מאוזנת של כיבוד תקדימים, מזה, והשקפת עולם ליברלית, מזה.

מי שעטו על המסמכים, ראו עצמם כמי שנפלה לידיהם תחמושת לתקוף בה את מערכת המשפט. מה גם כי שמו של אור קשור לוועדה שיזמה את השינויים במערכת בתי המשפט. ברור היה מלכתחילה כי כשלו אלה שהסתמכו על מה שהתיימרו להיות מסמכים וראיות. מי שבחרו להסתמך עליהם כשלו לחלוטין בבחירת היעד למתקפתם.

דרור חטר ישי, העומד בראש לשכת עורכי הדין, הוא מהמתנגדים הנמרצים לישום מסקנותיה של ועדת אור. אולם בפני מצלמות הטלוויזיה, ברוב הגינותו, הצהיר מפורשות, כי עת הגן על אוחנה בערכאה הראשונה, לא התרשם כהוא זה, כי מדובר בשופט הנתון לסחיטה. חטר ישי הוא עורך דין ותיק ומנוסה וחבל שיוזמי הפרשה לא החליפו מילה עימו לפני שמיהרו לחשוף פרשה הגורמת נזק אישי לשופט על לא עוול בכפו.

פרשה זו עשויה להרחיק את המוכשרים והראויים להציג מועמדויות לשפיטה. מי כיום עורך דין, הראוי והמנוסה, שיסכים לכהן בתפקיד שבו הוא יושב בכלוב של זכוכית וכל החפץ משליך לתוכו אבנים ומשבר זכויותיו וליושב בכלוב אין זכות מענה?

עוד לא נוצרה מערכת שמתפקדים בה בני אדם בשר ודם, שאינה טעונה שיפורים ותיקונים. אף מערכת בתי המשפט בכלל זה. אך המצאות אבסורדיות לא רק שאינן מחוללות שינויים, הן גם מונעות כל סיכוי לתיקון ולשיפור. העלילה על תיאודור אור נשמעת כאילו הועתקה מאחד מספרי המתח העומדים למכירה בשדות התעופה.

היינו מאוד רוצים ששערי בית המשפט העליון יהיו פתוחים יותר לשמיעת ערעורים, כמו גם כי יובטח זמן רב יותר לשמיעת טענות עורכי הדין ועוד כהנה וכהנה. היינו מאוד רוצים שתיקים יישמעו בסמוך ככל האפשר להגשתם וכי פסקי דין יינתנו ללא שום שיהוי. והנה דווקא בכגון אלה תיאודור אור הוא דוגמה לחריצות, לבקיאות, למזג שיפוטי ולנכונות להקשבה. מה הועילו איפוא מלעיזים בעלילה שנרקמה בטיפשות שאין כמותה?

רעייתו של אור היא השופטת מיכאלה שידלובסקי-אור המכהנת בבית המשפט המחוזי בירושלים. האם המלעיזים חסרי התקנה העלו על דעתם מה הם מחוללים לה על לא עוול בכפה? לתיאודור אור ורעייתו, כמו ליתר בני משפחתם, נגרם עוול. מי יהיה אחראי לתיקון העוול הזה? האם בכלל יש תרופה וסעד לעוולה כעין זו?

אור ניהל בשעתו את המשפט שבו הואשמו ברצח 16 אסירי כלא שאטה. באותה הזדמנות הוכיח לא רק מזג שיפוטי אלא גם אומץ לב ועמידה על עקרונות. הוא גם שפט בתיק פלילי 282/80 מדינת ישראל נגד יחיעם אוחיון. את הפסק בעניין זה נימק לאורך יותר מ-200 עמודים, הנאשם אוחיון הורשע בדין. אין זאת אומרת כי המורשע בדין לא יוכל לבקש ביום מן הימים משפט חוזר. זכות זו קנויה לכל מי שיצא חייב בדין.

המחוקק הישראלי לא בדיוק מתירני ביחס לעריכתם של משפטים חוזרים, אך הזכות בעינה עומדת, ואולי כדאי לו למחוקק לשוב ולהתייחס לעילות המאפשרות עריכתו של משפט חוזר, ובאותה הזדמנות להרחיב את חוג העילות המצדיקות משפט חוזר, אך לסוגיה זו אין ולא כלום עם העלילה שהוטחה על השופט תיאודור אור.

מכוניתו של תיאודור אור הוצתה כשהחליט לפסול את רשימת "כך" לכנסת. לא איש כאור ירתע מאלה ושכמותם. אם היה צריך לבחור בשופט שכדאי להושיב באולמו את כל שופטי ישראל כדי להדגיש צירוף של מזג שיפוטי פרי ניסיון של שנים, ותכונות מולדות של שופט - היה ראוי וכדאי להושיבם באולמו של אור. אליבא דכל מי שהופיע בפניו הוא דוגמה ומופת לשפיטה הממזגת מתינות בהקשבה לטיעוני בעלי הדין ובאי כוחם, דריכות מתמדת לכל טיעון חדש ונחרצות בהכרעה השיפוטית.

מצער ומעציב כי צריך היה להטיח בתיאודור אור אשמות שווא כדי שתתבקש מאליה הזדמנות למנות כל יתרונותיו וכל זכויותיו של שופט היושב על כס המשפט זה כמעט שנות דור. האם צריך שופט "לזכות" בעלילה המוטחת כלפיו כדי שיהיה מי שיאמר מקצת שבחיו ברבים?

אכן מסתמנת אופנה לערוך מתקפות אישיות על שופטים. עוד בטרם נתקבלה ההחלטה בעניין פסילתה של השופטת רוטלוי, מוצאת עצמה המערכת עומדת מול המתקפה כלפי השופט אור. מסקנה אחת מתבקשת מאליה: לא מתקפות פרסונליות על שופטים יביאו לשיפורים המיוחלים במערכת המשפט.

השאלה אם ראוי לאוחנה לערוך משפט חוזר עומדת בפני עצמה, אך עניין אחר הוא סעיף 238 לחוק העונשין העוסק בבידוי ראיות בכוונה להטעות רשות שיפוטית (עונש מירבי חמש שנות מאסר) או סעיף 255 לחוק העונשין המתייחס לאומר, או לכותב, דבר על שופט לעניין כהונתו, בכוונה לפגוע במעמדו, או המפרסם דברי גידוף על שופט כדי להחשיד את דרכי השפיטה, ועבריין כזה צפוי לשלוש שנות מאסר. בהקשר זה עובר הכדור ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליטות המדינה. נצפה להחלטתם. מוטב כי יחליטו ללא התמהמהות יתירה.

אין מה לכחד, זה זמן מה נשמעת לאוזנינו מנגינה מאוד ברורה, מונוטונית, עיקשת וחד-משמעית, אשר כל כולה עלילות ודיבות ביחס למערכת המשפט. יש מי שממהרים לרקוד לצלילי הנגינה הזאת. את הנגינה הזאת צריך להפסיק.

יש לנו סדרה של ביקורות כלפי מערכת המשפט. אנחנו לא משוכנעים שהטובים והראויים מבין המועמדים לשפיטה אכן נבחרים לשפיטה. יש לנו תחושה - אמנם בלתי מוכחת עד תומה - כי מבין המועמדים שנבחרו לשפיטה לא יצמח לנו תיאודור אור חדש. יש לנו הרבה מאוד הערות וסייגים על מערכת בתי המשפט כיום. אך כיצד נאזור אומץ להעלותם? כלום לא יתפרש הדבר כאילו אנו מצטרפים למקהלת צעקנים פורעי חוק וסדר?

שופטינו נתונים כיום למתקפה, אך מזלם הגדול הוא שנשיאם אהרן ברק עומד לימינם. ברק שומר על שופטיו כבבת עינו. כמה טוב היה אילו ניתן היה לשחרר את מערכת השפיטה ממלעיזיה ומתוקפיה, ואז ניתן היה להביא לפתרונן של בעיות לא מעטות. מה גם כי הנשיא ברק עצמו מצהיר השכם והערב, כי הוא מוכן לשמוע ביקורת ולהביא דברים על תיקונם. אבל בין עניינים הראויים לתיקון לבין מתקפה חסרת כל רסן - רב המרחק.

תחושתנו היא כי אין זו היריה האחרונה לעבר מערכת בתי המשפט. קשה לנו להשתכנע כי עריכתם של כתבי אישום היא עניין לשבועות ולחודשים. יתכבדו נא הפרקליטים והיועץ המשפטי ויוכיחו קבל עם ועדה כי יש בכוחם למנוע את המשך ההדרדרות. קהיליית המשפטנים בישראל מעוניינת במערכת משפט הפתוחה להאזין לדברי ביקורת.

קהיליית המשפטנים בישראל, ובמיוחד עורכי הדין המופיעים בפני בתי המשפט, על ערכאותיהם, לא יתנו את ידם למעלילי שווא. יבוא יום ולא יהיה מי שייצגם ויגונן עליהם בבתי המשפט. מעטים מדי הם שופטים מסוגו של תיאודור אור מכדי שהעלילה שיוחסה לו תעבור לסדר היום