חיוב רטרואקטיבי: גורם ההסתמכות גבר

רפאל - רשות לפיתוח אמצעי לחימה בע"מ (להלן-"המערערת"), הינה חברה ממשלתית, הוגדרה עד לשנת 2001 כיחידת סמך של משרד הביטחון, וככזו היתה זכאית להנחה בארנונה על פי שיעורי ההנחה, שאושרו למדינה מכוח סעיף 3(א) (3) (א) לפקודת מסי עירייה ומסי ממשלה (פיטורין) 1938 (להלן: "פקודת הפטור"). המערערת מחזיקה במפעל בטחוני בתחומי המועצה, הוא "מתקן לשם". בשטחו של מתקן לשם מצוי הנכס הידוע כ"מפעל התקני מצג מוצק" (להלן: "הנכס" או "המפעל"). הנכס נמצא בבעלות שותפות רשומה, ששותפיה הם המערערת ואלביט מערכות בע"מ (להלן: "השותפות").

בשנת 2002 שלח מנהל הארנונה במועצה מקומית משגב (להלן: "המשיב") למערערת הודעת חיוב בארנונה, בה נדרשה המערערת לשלם תוספת ארנונה בגין נכס השותפות לשנים 1995 - 2001 סך של 1,953,208 שקל, ובה נרשם שבמועד סמוך למשלוח ההודעה נודע לו לראשונה, שבמתחם המערערת פועלת, עוד משנת 1986, שותפות המחזיקה בנכס בשטח של 12,000 מ"ר, ובגין הנכס על המערערת לשלם ארנונה, כי הפטור בגין נכסי המדינה אינו חל על הנכס.

המערערת השיגה על חיובה זה והמשיב דחה את השגתה. הערר שהגישה המערערת נדחה גם הוא. על החלטת ועדת ערר הוגש ערר לביהמ"ש לעניינים מינהליים בחיפה, שנדון בפני השופטת בלהה גילאור.

שלוש הן השאלות העומדות לדיון: מיהו המחזיק בנכס, המערערת או השותפות? במידה והשותפות היא המחזיקה בנכס, יש לבחון האם עומדת השותפות בתנאי סעיף 3 לפקודת הפטור. באם ייקבע כי אין השותפות זכאית להנחה בתשלום ארנונה על פי סעיף 3 לפקודת הפטור, יש לדון בשאלה האם הודעת החיוב הנדונה, המטילה חיוב רטרואקטיבי, אפשרית.

מי המחזיק בנכס? הארנונה מוטלת על "מחזיק" בנכס, מכוח סעיף 7 לחוק ההסדרים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג- 1992 (להלן: חוק ההסדרים). חוק ההסדרים מפנה להגדרת "מחזיק" בסעיף 269 לפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: פקודת העיריות), שפורשה על ידי בתי המשפט באופן רחב יותר, ככוללת כל מי שיש לו חזקה בנכס, ללא קשר למעמדו המשפטי המדויק.

השופטת גילאור קובעת שהמחזיק בנכס הוא השותפות.

הגדרת מחזיק לצורך הטלת חיוב הארנונה פורשה כי: "בהינתן קיומם של מספר מחזיקים מקטגוריות שונות, הרי שההלכה היא, כי חובת התשלום תחול על מי מביניהם, שיחסית לאחרים הינו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס" (ע"א 98/7975 אחוזת ראשונים רובינשטיין נ. עירית ראשון לציון, תק-על 2003 (1), 1478, עמ' 1483).

הפרשנות האמורה מקורה בסעיף 1 לפקודת העיריות: "אדם המחזיק למעשה", המכוונת לבעל השליטה בנכס ושוללת לכאורה החזקה קונסטרוקטיבית. הוסבר כי: "פרשנות הפסיקה נובעת מהגיונה של ההגדרה מן הטעם הבא: מטרת חיובו של "המחזיק למעשה" בארנונה היא ליצור קשר הדוק ככל האפשר בין זהות משלם הארנונה לבין זהות הנהנה משירותי העירייה, המהווים תמורה עקיפה לארנונה.... המחוקק ביקש להדגיש, כי בנקטו את הביטוי "מחזיק" אין הוא מתכוון דווקא למי שמוקנות לו הזכויות המשפטיות המקיפות ביותר לגבי הנכס, אלא למי שהוא - יחסית כמובן - בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס" (רע"א 00/7037 עיריית ראשון לציון נ. עו"ד וינבוים, פ"ד נו(4), 856, עמ' 862-861).

לאחר שהשופטת גילאור קובעת, כי השותפות אינה פטורה מתשלום ארנונה, היא פונה לדון בשאלת תקפותו של החיוב הרטרואקטיבי.

אין בדין הוראות מיוחדות הנוגעות לתיקון רטרואקטיבי של שומת ארנונה. הלכה היא, כי רק במקרים נדירים תותר החלה ושינוי רטרואקטיבי של שומת הארנונה. ההכרעה האם יש להתיר תיקון שומה רטרואקטיבי, תעשה על פי השיקולים הכלליים בדבר שינוי החלטה מינהלית, במסגרתם יש בד"כ לאזן בין עניינו של הפרט בסופיות ההחלטה הנוגעת אליו, ואינטרס ההסתמכות שלו על החלטה זו, לבין האינטרס הציבורי של קיום החוק וגביית מס אמת. יש להתחשב גם בשאלה, האם תיקון השומה נובע מטעות עובדתית, משפטית או טעות שבשיקול דעת של הרשות המינהלית, או שמקור הטעות הוא בנישום עצמו (ע"א 00/4452 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ. עירית טירת הכרמל, פ"ד נ"ו (2), 773).

השופטת גילאור קובעת, כי בענייננו אין להתיר את החיוב הרטרואקטיבי.

אחד הנימוקים העיקריים מצוי בקביעת ועדת הערר, שהמערערת כללה את הנכס כחלק מנכסיה בתום לב, בסברה שיש לראות אותו כפטור חלקית מארנונה, לפי הפטור החל עליה.

כמו כן קיימות אינדיקציות רבות, שהמועצה ו/או האורגנים שלה יכלו לדעת על קיום המפעל באמצעים סבירים, ולא ניתן להסתיר נכס שגודלו כ-12,000 מ"ר מעיניה.

בשאלה אם להחיל את החיוב בארנונה רטרואקטיבית, יש לאזן בין עקרון סופיות השומה, לבין אינטרס הציבור של גביית מס אמת. אין לתת לרשות המקומית עדיפות על פני הנישום, כי לגורם ההסתמכות של הנישום על ההחלטה יש מעמד חשוב. הדרישה שנשלחה למערערת לא היתה בבחינת תיקון טעות טכנית. זו היתה הטלת חיוב ראשונה וחדשה של השותפות בסכומי כסף נכבדים. לפיכך, לא נמצאה עילה להצדקת החיוב הרטרואקטיבי בארנונה.

התוצאה הסופית: הערעור התקבל בחלקו באופן שדרישת המשיב לחייב את המערערת ו/או השותפות בארנונה לשנים 1995 - 2001 מתבטלת.

עמ"נ 03/331, בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה, השופטת: ב. גילאור.

בשם המערערת: עוה"ד מיוחס. בשם המשיבה: עו"ד מנוסביץ.