השנים האבודות

הגורל האכזר היכה באילן הרטוב פעמיים: בפעם הראשונה כאשר אימו דורה בלוך נרצחה בידי אנשיו של אידי אמין באנטבה, ובפעם השנייה לפני שלוש שנים, כאשר בתו איילת הרניק נהרגה באסון ורסאי. מבחינתו, בשני המקרים מדובר במחדלים בלתי-נסלחים. את הכאב והזעם, שלא חלפו עם השנים, הוא מתעל למאבק משפטי עיקש על פיצויים. דיאלוג עם המוות > דוד שליט

בערב חג השבועות נערכה ביישוב נטף שבהרי ירושלים האזכרה ליום השנה השלישי למותה של איילת הרניק, שנהרגה באסון ורסאי. קריסתה של רצפת אולם השמחות בשכונת תלפיות בירושלים, תוך שהיא גורפת אחריה חלקים של הקומות מתחתיה, הביאה למותם של 23 ולפציעתם של 356 מהאורחים בחתונתם של אסי וקרן דרור. כעת מצוי העניין בערכאות משפטיות. באוגוסט 2002 הוגשה תביעה פלילית נגד האחראים לשיטת הבנייה ולמקום, ולפני כחמישה חודשים הגישו משפחות הנפגעים תביעת פיצויים אזרחית.

סיפור מותה של איילת הרניק קשה להכלה, והוא חלק מסיפור של גורל משפחתי, כמעט בלתי נתפס בעוצמתו הטרגית. איילת הרניק הותירה שלושה ילדים, היום בני 6, 9, ו-14, ובעל, רוני, שאחיו גוני הרניק נהרג בקרב על כיבוש מבצר הבופור במלחמת לבנון. היא הותירה גם אחות, ואם ואב, אילן הרטוב, שהאסון שב ותקף אותו פעם נוספת בנסיבות שתחילתן באירוע משפחתי חף מכל רוע.

ביולי 1976 היו הרטוב ואמו, דורה בלוך, בדרך לטקס נישואיו של האח דני, בארצות-הברית. המטוס נחטף בדרכו מאתונה והונחת באנטבה. לאחר ימים ארוכים של אימה, ניצלו החטופים והרטוב ביניהם, במבצע הפשיטה הנועז של סיירת מטכ"ל. דורה בלוך, שאושפזה יום קודם בבית-חולים מקומי לאחר שמזון נתקע בגרונה, נרצחה באקט נקמה בידי אנשיו של אידי אמין.

לאחר ששמע על מותה של בתו איילת, אמר הרטוב כי הוא שונא את כל מי שאחראי למותה או להריגתה של בתו, כפי שהוא שונא את כל האוגנדים שרצחו את אמו דורה. השבוע הוא אומר כי "הדברים ההם נאמרו ברגע של כעס. אבל אתה יכול לצטט אותי, גם בטקס האזכרה המשפחתי אמרתי שאהוד אולמרט ראוי לדיראון עולם".

אולמרט עמד בראשות עיריית ירושלים בליל האסון. שמו לא היה בין אלה שהמשטרה המליצה להעמיד לדין, אך הרטוב, שהיה בשעתו יועץ כלכלי של ראש העיר טדי קולק, ואחראי לתוכניות פינוי ובנייה במרכז העסקים בממילא, רואה באולמרט אחראי מיניסטריאלית לאסון.

השאר, אליהם מתייחס הרטוב, הם אלי רון, ממציא שיטת הפל-קל שעל-פיה נבנה הבניין, המואשם כעת בהריגה; מהנדסי הבניין והקונסטרוקציה וקבלן הבניין, המואשמים בגרימת מוות ברשלנות; וכמוהם בעלי האולם. כזכור, שיטת הפל-קל לא אושרה על-ידי הגופים המוסמכים, והאולם עצמו פעל במשך תקופה ארוכה ללא רשיון.

"לא ידענו שהיא הלכה לחתונה"

הכאב והזעם של הרטוב מתועלים היום למטרה אחת - לדאוג לשלושת נכדיו. "אני לא ממהר במשפט", הוא אומר, "ולא תמיד מבקש שיחישו אותו". לכן גם לא הצטרף לתביעה של עו"ד אסף פוזנר בשם 225 נפגעי האסון, ואשר הוגשה בתחילת ינואר 2004. תביעת הפיצויים, בסך כ-200 מיליון שקל, הוגשה כנגד המדינה, עיריית ירושלים, הוועדה המקומית, הטכניון, מכון התקנים, המעורבים בתכנון ובבנייה, בעלי האולם וחברות הביטוח המעורבות.

הרטוב העדיף להמתין לפסק-דין בהלכת "השנים האבודות", שהתקבל בבית-המשפט העליון במרס 2004, בעניינו של נער בן 12 שנהרג בעת שנפל לבור בחפירה ארכיאולוגית ברובע היהודי בירושלים. שופטי העליון קבעו כי יש לפצות את עזבונו של הנער בעבור אבדן יכולת ההשתכרות שלו בשנים האבודות, קרי באותן השנים שבהן קוצרה תוחלת חיי העבודה שלו כתוצאה ממותו.

הרניק, בת 38 במותה, כלכלנית ומומחית למחשבים, היתה פקידה בכירה בבנק לאומי בירושלים ומי שצפו לה גדולות בהנהלת הבנק. הרטוב מבקש ללכת על סעיף "השנים האבודות" בתביעת הפיצויים שתגיש המשפחה.

כצפוי, פסק-הדין התקדימי של העליון עורר את המערכת. עיריית ירושלים ביקשה דיון נוסף בעליון, המדינה הודיעה לפני שבועיים כי היא שוקלת להצטרף לדיון, ובחברות הביטוח כבר מדברים על הגדלת פרמיות. "תביעת הפיצויים וגם המשפט הפלילי יכולים להימשך עשרים שנה", מפטיר הרטוב כמי שיש לו נשימה ארוכה, אך מביא בחשבון שלא יראה את סיום הפרשה בחייו.

איילת הרניק לא הגיעה לאולמי ורסאי כקרובה או כידידה שבאה להשתתף בשמחה. אמה של הכלה עבדה בסניף המרכזי של בנק לאומי בירושלים. הרניק, שהיתה סגנית מנהל הסניף, הגיעה לחתונה בגפה, בתוקף תפקידה. מותה, כמו מותם של מספר מלצרים שנהרגו באסון, הוכר על-ידי ביטוח לאומי כתאונת עבודה.

הרטוב: "איילת הלכה לשם רק כדי לתת צ'ק. היא לא הכירה את הורי החתן והכלה, אבל נתבקשה להביא את הצ'ק. בדרך-כלל מנהל הסניף היה הולך לאירועים הללו, אבל באותו יום הוא היה בתל-אביב בחתונת בנו של אחד העובדים. הוא אמר לאיילת, 'אני אהיה בתל-אביב, את בירושלים, ייקח לך פחות זמן'.

"איילת באה לסניף חודש קודם לכן, היא לא היתה מעורה כך שתכיר את כל העובדים. אלמלא ביקשו ממנה, היא לא היתה הולכת, כשם שאני לא הלכתי לחתונות של עובדים במשרד החוץ, גם אם הזמינו אותי. איילת עבדה מספיק קשה, ובערבים רצתה להיות עם המשפחה. אבל הנוהל בבנק היה ששולחים צ'ק, ואחד המנהלים מביא אותו".

מתי נודע לכם על האסון?

"שיחקנו ברידג' עם חברים. באחת-עשרה וחצי שמענו ברדיו על מה שקרה באולמי ורסאי, אבל לא חשבנו שאיילת שם, לא ידענו שהיא הלכה לחתונה. כשחזרנו הביתה, רוני הודיע לנו שהיא שם. הוא נסע למקום".

היה איתה קשר במהלך הערב?

"איילת התקשרה בסלולרי פעם אחת כשהגיעה למקום. בפעם השנייה הטלפון שלה היה מת. רצנו כל הלילה בין בתי-החולים בתקווה שאולי היא תובא פצועה. אפילו פצועה באופן חמור. היא לא הגיעה. מצאו אותה בשעת לילה. אמרו לנו להיות בבוקר במכון לרפואה משפטית בתל-אביב".

הרטוב מדבר בצמצום על חודשי האבל האיום שבו היו שרויים בני-המשפחה. "לקח לנו המון זמן עד שיכולנו לצאת בערב מהבית", הוא אומר.

לא עניין אותי להצטרף לתביעה

הרבה הבטחות ניתנו לנפגעים ולבני-משפחותיהם אחרי האסון. קצבאות הביטוח הלאומי שניתנו למרבית הנכים והשארים היו סטנדרטיות, וכיסו רק חלק קטן מהנזקים ומאבדן ההכנסות. כשבעה חודשים אחרי האסון אישרה ועדת הפנים של הכנסת חוק מיוחד להענקת פיצוי לנפגעי ורסאי באמצעות המדינה. הרטוב אומר שזאת היתה יוזמה שלו.

"ידעתי שבתביעה אזרחית נגד ממציא שיטת הפל-קל והמהנדס ובעלי אולם השמחות, אנשים שאשמתם ברורה, אין מספיק נכסים לשלם, והביטוח מוגבל", הוא מסביר. "היה שם זוג שנהרג והותיר ארבעה ילדים קטנים. הרי לא היה מספיק לשלם אפילו לארבעת אלה. איזה ביטוח עושים באולם שמחות? למקרה שמישהו נופל ושובר רגל. אף אחד לא מתאר לעצמו אסון כמו זה שקרה.

"אני הראשון שפנה לרוני מילוא, יו"ר ועדת הפנים, שיעשו חוק מיוחד לוורסאי. לא היה לי אז שום קשר לעו"ד פוזנר. עבדתי כאילן הרטוב, שרצה לדאוג לנכדים שלו. בינתיים מילוא נהיה שר, ובמקומו בא ח"כ משה גפני. היו כמה ישיבות של ועדת הפנים, ושם כבר העליתי את טענת השנים האבודות. זה קיים בהרבה ארצות. אמרו לי שאת זה הם לא ייתנו.

"בכלל, לעשות חוק מיוחד נשמע להם תקדים מסוכן. אנשי האוצר טענו, מה שונה ורסאי ממקרה שבו תקרת בית-ספר קורסת ורק ילד אחד נהרג. הח"כים רובם היו בעד. נציג האוצר אמר שהוא לא יתקצב אותו, ביטוח לאומי אמרו שהם לא בנויים לחוק כזה. החוק אושר, והוסיפו שהוא אינו מהווה תקדים".

ואז בא פוזנר עם תביעת הפיצויים נגד כולם, ואתה לא שם. למה לא לשלב כוחות?

"פוזנר אסף לו עמותה והתחיל משפט, בלעדיי. לא הצטרפתי. העדפתי לחכות. קודם בית-המשפט צריך להכיר בזה שיש לו קייס נגד המדינה והטכניון וכן הלאה, ורק אז הוא יוכל לומר כמה הוא תובע מכל אחד. ובינתיים, יש שכר טרחה לשלם. אני לא מעוניין. אם אין לתביעה סיכוי, למה לי? כעת, כשבעליון מדברים על השנים האבודות, אני מוכן ללכת איתו".

אתה מודע לכך שברגע שידונו בשנים האבודות, עתידה המשוער של איילת יהפוך לנושא מיקוח.

"הרבה מהדברים האלה נגמרים בפשרה, ואף אחד לא יודע איך הדברים יתפתחו. אם נחזור לעניין אנטבה, גם שם תבענו את אייר פראנס. עורך-דין אמריקני הציע לנו לתבוע את החברה באמריקה, כי שם משיגים מיליון דולר. בסוף התביעה היתה מישראל".

אייר פראנס ניסו להסתיר משהו?

"הייתי אז בחוף השנהב ובאתי ארצה, לפני שמיעת העדויות, והזכרתי לאייר פראנס כמה דברים. אני דובר צרפתית, ובמהלך ימי החטיפה שמעתי את צוות המטוס מדבר על כך שהאיגוד המקצועי ביקש כבר הרבה זמן להפסיק את חניות-הביניים באתונה, כי זה מקום מסוכן. והרי בגלל עצירת-הביניים באתונה נחטף המטוס.

"כשאייר פראנס שמעו את זה ממני, הם הבינו שאומנם לא נוציא מהם יותר מ-10,000 דולר כל אחד, אבל זה יפגע בחברה. כפשרה, הם הסכימו לתת לנו סכום כסף גבוה יותר, אבל שנחתום שמבטלים את המשפט נגדם".

אתה חושב שהיום אפשר היה לתבוע יותר? לצרף לתביעה את אידי אמין כמי שנתן מחסה לטרור?

"החוטפים כולם נורו על-ידי צה"ל, אז אין מה לתבוע. האוגנדים, הרגשנו שהם בעדנו, וברגע שהעיפו את אידי אמין, אין לנו דבר נגד ממשלת אוגנדה. את אמין? הוא ברח לסעודיה, ואנחנו לא יכולים לתבוע שם. לא חשבנו על כך, זה די קשה. אנחנו אנשים פרטיים, מה נעשה, נתפוס חשבונות שלו? עכשיו עושים את זה עם ערפאת, אני לא יודע מה זה שווה".

התקשורת מחטטת, זה טבעי

בשנים האחרונות מאז אסון ורסאי התבטא הרטוב באופן מיוחד נגד ראש העיר לשעבר ושר התמ"ת כיום, אולמרט.

למה דווקא הוא?

"אני אתן לך דוגמה מהתקופה שבה עבדתי כיועץ כלכלי של טדי קולק וכסמנכ"ל קרתא. הסידור בממילא היה שאנחנו דואגים לבעלי בתי-המלאכה והמוסכים למקומות חלופיים, באזור התעשייה תלפיות או בעטרות. הם קיבלו כסף, דאגנו להם למשכנתא, ומי שרצה, פרש לפנסיה.

"היה מקרה של מסגר אחד. רצינו לשים אותו בקומה מתחת לפני הקרקע, והוא אמר לא, יהיו לו בעיות עם החנייה, וביקש קומה מעל. הדבר הובא לטדי, והוא אמר, בשום אופן לא אתן לשים מכונות כבדות בקומה שנייה, שיכולות ליפול לקומה התחתונה.

"טדי היה יוצא בשש בבוקר, מסתובב בעיר עם אנשים, וגם אם הגיע למקום שאושר והותר, הוא היה מחפש בו מפגעים. אשתי ניהלה בית-ספר בגבעה הצרפתית, טדי בא, ומצא שהמדרגות לא מספיק בטיחותיות. טדי במיטבו היה סוגר את ורסאי, ללא ספק".

אבל אולמי ורסאי נבנו בתקופת טדי.

"כן, אבל לא בקומה עליונה, ונעשתה גם הרחבה שלא קיבלו עליה רשיון. ומלמטה טענו שהיתה זליגה של מים, שזה מוסיף ומכביד על הרצפה. סכנת נפשות. לוורסאי לא היה רשיון בר-תוקף, וכל זה צריך היה להגיע למנהלים בעירייה ומהם לדיווח עד ראש העיר".

היה לך קשר עם אולמרט אחרי האסון?

"לא. רק פעם אחת, ביום השנה, התראיינתי ברדיו בתוכנית 'הכול דיבורים', והוא נכנס לשיחה ואמר שאני לא צודק. אחר-כך פאר-לי שחר אמרה לי שהוא ממש עמד על כך שייכנס לשיחה. הוא אמר בשידור, 'נורא לא נעים לי להפריע לאדם בכאבו, אבל הרי היית יועץ כלכלי של טדי', וזה למרות שלא הייתי יועץ של טדי בזמן שאולמי ורסאי נבנה.

"זה הקשר היחיד שהיה לי עם אולמרט, ואני לא מעוניין בשום קשר איתו. היו כמה טקסים, במלאת שנה ושנתיים, ולא באתי. השנה הוזמנו רוני ואני לפגישה שבה ייקבע מה יהיה בטקס, ולא הלכנו, כי השתתפו אנשי עירייה, אבל אולי אבוא לטקס. יש ראש עיר אחר, ולא אאשים אותו".

התקשורת היום שונה מזו של תקופת אנטבה. יותר צהובה, פולשנית. קודם שידרו את החפירות, ואחר-כך הוקרנו שוב ושוב צילומי סרט החתונה ומראות הרוקדים שצונחים אל מותם. מה הרגשתם במשפחה?

"תראה, אני לא בעד זה, אבל בסך-הכול זה טבעי. היה עדיף שיחטטו פחות, כמו במה שקרה בעזה עם חלקי הגופות, אבל אין לי טענות לתקשורת. כשגוני, אח של רוני, נפל, ובגין אמר שאף אחד לא נפל בבופור, התקשורת הזכירה לו את גוני וחמישה מחייליו שנהרגו בקרב. גם הפעם באו העיתונאים, המקומונים הירושלמיים בעיקר, והייתי פתוח. רוני ואני רצינו שיידעו על איילת, והם נתנו למשפחה לדבר. הטענות היחידות שלי היו באנטבה, כשהתחילו לספר סיפורים חסרי בסיס על אמא שלי, שגרמו לי כעס".

אילו סיפורים?

"אחרי אנטבה אורי דן כתב משהו מהיר, שבו אמא נלקחה לבית-חולים כי רצתה יותר בשר ולקחה מנה שנייה. הוא הוציא את זה מספר שצרפתי אחד כתב, והגרסה הזאת עברה הלאה לשניים נוספים, סטיוונסון וויליאמסון, שכתבו ספרים, והכול בא מאותו צרפתי".

ומה באמת קרה?

"היתה שם איזו זקנה צרפתייה שלקחה שתי מנות. אמא בכלל לא רצתה לאכול בשר, אבי שמר על כשרות ולכבודו היא לא אכלה בשר, אבל נאמר לה שהיא חייבת לאכול כדי לא לאבד כוחות. היא אפילו לא הלכה בעצמה, אני הבאתי לה, וזה הכי הרגיז אותי".

"אמרתי לאמין שהייתי באוגנדה"

בפרשת אנטבה מילא הרטוב תפקיד אקטיבי בין החטופים. הוא התדיין עם החוטפים ושימש מתורגמן מול אידי אמין, וכשהגיעה העת לשחרר חלק מהחטופים הלא-ישראלים, הוא התעקש על שחרורו של מישל קוז'ו - היחיד, לדברי הרטוב, שידע כמה חומר נפץ יש למחבלים ואיך הם נראים. הוא שכנע אותו לנסוע לפריס, ושם בוודאי ייצרו איתו הישראלים קשר. וכך אכן היה. "התקשרו אליו, ובאו ותחקרו אותו. הכול בזכותו. גם מוטה גור אמר שאלמלא המידע שקוז'ו העביר, היו נהרגים באנטבה הרבה יותר, גם מאיתנו וגם מהחיילים".

כשהרטוב שב לסיפור אנטבה, הוא מזכיר את החוטפת הגרמנייה, שונאת היהודים, שאסרה עליו להצטרף אל אמו בבית-החולים, ואולי בכך ניצלו חייו. זמן לא רב אחרי שהמטוס המריא ארצה עם חטופי אנטבה, הופיעו אנשי השירות החשאי בבית-החולים ולקחו את דורה בלוך אל מותה.

הניסיונות מהארץ להתחקות מה עלה בגורלה ארכו. במהלכם נרצח קנייתי שביקש לעזור באיתור הגופה. העיתונאי דני בלוך, אחיו של הרטוב, ביקש אז שיפסיקו את המאמצים.

זה מזכיר את מה שקורה היום עם גופות החיילים בעזה.

"אני לא מאמין שאנשים חיים צריכים להיהרג, כדי להביא גופה לקבר ישראל. קיווינו שנצליח להביא את אמא ברגע שאידי אמין ייפול. עזר לנו בכך אריה עודד, שהיה קצין האינטרסים שלנו בקניה. הוא יצר יחסים עם פרופ' יוסוף לולה, שהיה הנשיא הראשון אחרי שהפילו את אמין, ונתן את הבטחתו לעודד. ואכן, הגופה נמצאה בכספת של הבנק של אוגנדה, והובאה לקבורה בישראל".

וכשאתה שומע ורואה היום מעורבות של משפחות בנושא שבויים וגופות, אתה מבין אותן?

"לנו לא היו שום טענות לממשלת רבין-פרס. הטענות היחידות שלי היו נגד הנספח הצבאי באוגנדה, בורקה בר-לב. מבחינתי, הוא אשם בכל עניין אוגנדה".

למה?

"ביקרתי באוגנדה ב-1969. הייתי אז יועץ כלכלי בשגרירות שלנו באתיופיה, וביקשו ממני לנסוע לקניה ואוגנדה, לראות מה אפשר להציע שם. הברקתי לארץ שאנחנו נותנים יותר מדי אשראי לאוגנדה. אידי אמין היה אז רמטכ"ל. אמרתי שהתקציב של הצבא הוא כך וכך, חלק המשכורות הוא כך וכך, הם לא יוכלו לעמוד בתשלומים, וזה יביא למפולת ביחסינו עם אוגנדה.

"בורקה היה נספח צבאי, שעשה שם הרבה לובי. יש סיפור לא נכון כאילו אמין שבר את היחסים, אחרי שבא לגולדה וביקש ממנה להפציץ את טנזניה, אויבתו. האמת היא שהוא בא לבקש מגולדה שלא לשלם אשראי, וגולדה לא הסכימה. קדאפי שכנע אותו לשבור איתנו יחסים. הוא אמר לו, אל תשלם לישראל, אני אתן לך. ואחרי שאוגנדה שברה יחסים, כל אפריקה שברה יחסים".

אתה בחרת להיות מתורגמן של אמין מול החטופים הישראלים. לא חששת שיזהה אותך כנציג רשמי של ישראל, שכה היתה שנואה עליו אז?

"אמרתי לו שהייתי באוגנדה. לא גיליתי לו שהייתי בתפקיד וגם לא שלחצתי את ידו בטקס, אבל אמרתי לו שאורי לובראני, שהיה שגריר באוגנדה, מאוד מעריך אותו, מה שכמובן לא היה נכון".

"היינו ישראלים יפים"

הרטוב, יליד ירושלים, 1927, הוא בן למשפחת פיינברג מצדה של אמו. בן-דודה של אמו, אבשלום פיינברג, היה מראשי ארגון ניל"י. יוסף פיינברג, סבו של הרטוב, מת מהרעלת דם כתוצאה מפציעה מלהב לא-מחוטא של גלב, והותיר את דורה בלוך יתומה בגיל שנה. על-פי סיפור משפחתי שהועבר גם להרטוב, בבית הסב והסבתא בראשון-לציון התארח המשורר נפתלי הרץ אימבר, ועל הפסנתר שלהם, היחיד שהיה אז במושבות האזור, חובר ההמנון הלאומי, "או לפחות אחת הגרסאות שאימבר כתב אז".

בשנת 1954 היה הרטוב למשך שנה אחת ראש מועצת קריית-שמונה, עד שגולדה מאיר, כך נודע לו מאנשים, לחצה לפיטוריו. "היא גם לא רצתה לקבל אותי לשיחה", הוא אומר, "ובניגוד להיום, שאתה הולך ברשימה עצמאית, מי בקריית-שמונה היה אוסף לי כסף לקמפיין? לא שאני מצטער. אני אדמיניסטרטור טוב, היו לי רעיונות טובים שהצליחו, אבל לא הייתי בנוי לפוליטיקה המקומית".

הוא עשה הרבה שנים באפריקה, וגם באוקיאניה, שם שימש שגריר בתשע מדינות, ביניהן פיג'י, איי מרשל ומיקרונזיה. חרה לו על סגירת חלק מהשגרירויות באזור, מטעמי חיסכון. על סוד הקסם הישראלי שם הוא מספר: "רק פעם אחת איי מרשל הצביעו נגדנו, כי הנשיא מת וקרובו שהוכרז נשיא זמני היה שיכור, ולא נתן הוראה להצביע בשבילנו. אבל אחר-כך זה סודר".

הרטוב עשה גם תקופה בעידוד תעשיית הקולנוע כאן, ולמעשה יש לו חלק בעיצוב דמותו של הגיבור הישראלי, או לפחות זאת של ארי בן-כנען, שעליו כתב ליאון יוריס ברומן "אקסודוס". הרטוב הושאל ממשרד החוץ כמלווה וכמדריך של יוריס במהלך שמונת חודשי התחקיר שעשה הסופר בישראל. יוריס הודה לו בפתיח של "אקסודוס" על תרומתו החשובה למוצר המוגמר.

"היתה ליוריס קונספציה מהי הישראליות, ואני לקחתי אותו אל האנשים המתאימים. אני זוכר שבן-גוריון ושרת לא רצו להיפגש איתו. הם ראו בו כותב ספרים מסוג ב', הם לא הבינו שהספר הזה יהיה ההסברה הטובה ביותר שלנו. לקחתי אותו ליגאל אלון. יוריס הושפע ממנו בדמות של ארי בן-כנען, ולא ממשה דיין כמו שחושבים. עם יגאל ישבנו ימים. עם דיין ישבנו שלוש שעות, ובמשך כל הפגישה הוא לא הפסיק להשמיץ את שרת כראש ממשלה. יוריס לא הצליח לדבר איתו".

אתה חושב שנשארה בנו הרוח הישראלית מ-1948, מתקופת אנטבה?

"בלי ספק היינו אז ישראלים יפים. אתה יודע שבין הצרפתים שהיו חטופים שלושה-ארבעה ימים באנטבה, יש מי שהולכים עדיין לטיפול פסיכיאטרי, ואצלנו לא. הישראלים היו מוכנים לעזור זה לזה. חלק מחטופי אנטבה שומרים על קשר. אני לא יודע אם זה היה קורה שוב, איך היינו נוהגים. אולי עדיין יש את הישראלים היפים, אני לא רוצה להגיד שלא. גם אז היו אנשים כמו אלחנן טננבוים, אולי עכשיו יש יותר, אני לא עוסק בסטטיסטיקות".

סיפור המשפחה שלך קשה במיוחד. סבך מת מהרעלת דם, אמך נרצחה, בתך נהרגה. זה רצף אסונות אישיים שהיה גורם לכל אדם לפנות לבורא, לשאול ולטעון.

"זה הגורל. אני לא מאמין שלבורא, אם הוא קיים, יש משהו נגדנו. הדבר היחיד במשפחה שלנו הוא כשהולכים להסתפר, אנחנו עומדים על כך שהספר יעביר את המספריים בתוך האש. זה היה רעיון טוב לפני שהמציאו את הפניצילין, כשמיליוני אנשים מתו במלחמת העולם הראשונה מהרעלות דם. כך נהגנו בילדותי, וכעת עם סכנת האיידס, אני שוב שואל את הספר אם הכלים שלו סטריליים, ואם לא, אני מבקש שיעביר אותם באש".

בשעת ערב מצלצל הרטוב. הוא חש שלא דיברנו די על איילת. הוא מספר לי כיצד נלוותה אליו לשליחויות במדגסקר ובאתיופיה, נאהבת על-ידי כולם. ב-1978 נסע הרטוב בתפקיד לחוף השנהב, ואיילת התיידדה עם לבנוניות שהיו שם בקהילה המקומית, ועשתה זאת בהרבה יותר הצלחה ממנו, הדיפלומט. אחר-כך הגיעה, כמו שביקשה, לבית-ספר שדה באכזיב. רק עשרים בנות מתוך אלף התקבלו.

"איילת למדה בי.איי בחקלאות ברחובות, וקיוותה לחזור לאפריקה כמומחית. אחר-כך פגשה את רוני, שלא אהב כפר וחקלאות, והמשיכה לתואר שני במינהל עסקים וכלכלה, סיימה בהצטיינות והתחילה לעבוד בבנק לאומי. איילת היתה בנקאית שידעה להשיג ללקוח אשראי, בלי לפגוע בבנק. בהספד עליה כתבתי שהיא לא היתה סוג הבנקאי שנותן כסף למי שיש לו, אלא מצאה את מי שצריך כסף, מי שיש לו תוכנית ויכול להתפתח".??