החומרים שמהם עשוי האור

"בעתיד נראה כמויות גדולות הרבה יותר של זכוכית באדריכלות. חשיבותו של אור היום בחיינו תגדל והמחקר בתחום זה ילך ויעמיק" - כך חוזה ג'יימס קרפנטר, אדריכל ואמן, המתעניין בעיקר באור ובתופעה של מעבר אור דרך זכוכית. קרפנטר הרצה והעביר סדנאות בסמינר הירושלמי לאדריכלות, שהתקיים בחודש שעבר בבנייני האומה בירושלים, תחת הכותרת "חומר ביד היוצר".

הזכוכית הייתה אחד החומרים המרכזיים בשיח האדריכלי בסמינר. דוגמאות לשימושים מגוונים, חדשניים ובלתי שגרתיים בזכוכית, הציגו יוצרים מובילים בעולם, כמו ססיל בלמונד, שיגורו באן ואנדרו הול. אך למרות חשיבותה ונוכחותה הדומיננטית בבנייה, שהלכה והתעצמה ב-50 השנים האחרונות, קרפנטר טוען, כי הזכוכית אינה זוכה לכבוד הראוי לה.

לדבריו, היא תמיד מלווה חומרים קונסטרוקטיביים ומתפקדת כמוצר משלים, בדרך כלל כחיץ בין פנים וחוץ. זאת, בעוד שבין יתר חומרי הבנייה, היא בעלת תכונות ייחודיות ורבות חשיבות: "הזכוכית היא ממברנה, המעבירה אור ומראות לעיבוד תודעתי. היא משקפת את הנוף, את השמים, את התנועה בחלל ונושאת מידע שתורם לפענוח העולם סביבנו. דרכה אנו חווים את העולם", אומר קרפנטר.

את החוויה הזו הוא מבקש להעצים, ולצורך זה הוא משתמש במשחקי זוויות והשתקפויות, תנועה וזרימה, פונקציונליות ודקורציה. הוא מדגיש את תכונותיה הוויזואליות של הזכוכית - את תפקודה כמראה ה"מכפילה" את סביבתה ומתמזגת בה, או כמסך המפריד בין אזורים. בחלק מהפרויקטים שלו הוא מנסה לטשטש את הגבולות בין פנים וחוץ, ובחלקם הוא מעוניין להעצים את נוכחות הזכוכית, כך שהמבנה נראה כאורגניזם חי המשנה את צורתו לאורך שעות היום.

ללכת עם הזרם

כזה הוא גשר להולכי רגל, מעל ערוץ נחל, שתכנן קרפנטר ב-1987. הגשר אינו חוצה את הנחל מגדה לגדה, כמקובל, אלא מוליך את העוברים על גביו כשלושים מטרים לאורך תוואי הערוץ, מעל המים. כך, הם חווים את זרימת המים מתחת לרגליהם, כשרק הזכוכית (מחוסמת ובטיחותית), נושאת את משקלם. קשה לדעת אם ההולכים על הגשר חשים נינוחים כאשר הנחל גועש מתחת לרגליהם, אולם הערך המוסף החווייתי ברור.

בתכנון החלונות של קתדרלה באינדיאנפוליס הוא מנצל את ההזדמנות למשחקי תאורה מרהיבים. בבניית תקרת זכוכית קמורה, המשמשת כ"כיפת אור" באולם בית משפט בפיניקס, אריזונה, נראה שהוא בוחן את גבולות הגמישות של החומר. קרפנטר אינו נרתע מקישוטיות, להיפך, הוא נהנה מהפריבילגיה - לקשט את העיר. קיר מסך בלינקולן סנטר בניו יורק, אותו הוא מכנה "שדה אור", מורכב מפאנלים של זכוכית אטומה, שביניהם הוחדרו לוחות זכוכית צרים. הלוחות הצרים משתקפים על גבי הפאנלים הרחבים, כך שהקיר, המסתיר מאחוריו בניין עירוני ישן, נראה שונה מכל זווית ראייה ובכל רגע מהיום. באמצעות האור הוא הופך לחוויה ויזואלית אורבנית.

אור מבעד לאבן

האור הוא שחקן מרכזי גם בחוויה שמזמן לעוברים ושבים הבניין החדש של משרד החוץ בירושלים. אולם בניגוד לתחזיתו של קרפנטר, כאן העדיפו המתכננים לחפש תחליף מרענן ומפתיע לזכוכית. הקומפלקס, בתכנונו של משרד האדריכלים הירושלמי קולקר-קולקר-אפשטיין, כולל שני אגפי משרדים וביניהם, במרכז, בניין טקסים רשמי. קירות בניין הטקסים נבנו מלוחות של אבן אוניקס נסורה, המעבירה אור ומציגה לראווה את הצבעוניות הגבישית של האבן הטבעית. בשעות היום נראה אגף הטקסים כבניין אבן בהיר ואחיד, אולם בלילה, מוארת קוביית האבן הגדולה מבפנים ומפיצה אור כתום חמים על סביבתה.

רנדי אפשטיין, השותף האחראי על הפרויקט במשרד האדריכלים, מספר, כי היתה אמנם תוכנית מגירה לשימוש בזכוכית, אבל האתגר וההנאה שבשימוש באוניקס, ובעיקר התוצאה המרשימה, מצדיקים את המאמץ.

גלובס: כיצד עלה הרעיון להשתמש באבן ולא, למשל, בוויטראז'?

אפשטיין: "אנחנו תמיד מחפשים חומרים חדשים. במקרה הזה חיפשנו קריאה חדשה לחובה לבנות באבן בירושלים. אבן האוניקס נראית בשעות היום, מבחוץ, כמו אבן בניין ירושלמית רגילה. באור יום המבנה נראה מבחוץ כמבנה אבן בהיר ואטום. רק כשנכנסים נחשפים לתופעה ולהפתעה, שהאבן מחדירה אור ובצבע אחר לגמרי מצבעה החיצוני. אותה תופעה נראית מבחוץ בלילה, כשהבניין המואר מפיץ אור כתום ורב גוונים.

"זה חומר מאוד עשיר והאבן יוצרת אפקט מאוד מרשים ומיוחד. הבעיה הייתה ליצור ארכיטקטורה שלא מקשטת את הבניין, ובכל זאת ליצור אווירה של בניין חם. האבן נותנת מגע מאוד מופשט, אבל יוצרת את האווירה שביקשנו".

- השימוש באוניקס רווח כיום בעולם?

אפשטיין: "ההשראה שלנו הגיעה מבניין קרן מירו, שתכנן האדריכל הספרדי רפאל מונאו בפאלמה דה-מיורקה, שם הוא השתמש באוניקס. בבניין אחר של מונאו, קתדרלה בלוס אנג'לס, יש אבן מחדירת אור בכמות גדולה מאוד. האוניקס אינה האבן היחידה שמחדירה אור, כמעט בכל אבן טבעית - שיש, גיר אבן דולומיטית - יש שכבות שמחדירות אור. הבעיה היא למצוא גושים שלמים של אבן שמעבירים אור. נראה שבשנים האחרונות זה נכנס לשימוש".

אפשטיין מספר, כי בתקופות עתיקות היה השימוש באוניקס מקביל לשימוש בזכוכית. לדבריו, ניתן למצוא חלונות אוניקס בהרבה מקומות בעולם, בקתדרלות ובמבצרים מתקופת ימי הביניים. הזכוכית אמנם התגלתה לפני אלפי שנים, אבל השימוש בזכוכית כחלק מבנייה הוא יחסית מודרני.

הבניין המזיע

לאחר שהוחלט להשתמש באבן לא לחיפוי, אלא כקיר עצמו, נתקלו האדריכלים בזוויות הבעייתיות של הנושא. בעיה אחת הציבו הדרישות הבטחוניות של הבניין, האמור לעמוד בתקנים נוקשים של השב"כ. "השימוש באבן ולא בזכוכית מחוסמת יצר בעיה - עשינו בדיקות פיזיות של פיצוץ של החומר ועמידות להדף, עם יועצים מהשב"כ. גילינו שהחומר נשבר טוב - לגושים ולא לרסיסים. כל קיר המסך מתוכנן כך שבמקרה הצורך יוכל לספוג אנרגיה ולשחרר אבנים".

בעיה טכנית אחרת היא בעיית הבידוד. בסיורי ההכנה ביקר אפשטיין בין השאר בבניין הספרייה באוניברסיטת ייל, הבנוי כולו מאבן שיש מקומית, מאזור ורמונט. אפשטיין: "באתי לראות מה הם עשו, וללמוד את הטעויות. למשל - הבניין כולו מזיע בחורף, מכיוון שהאבן היא הקיר החיצוני ואין בידוד. אנחנו פתרנו את הבעיה עם יועץ מיזוג אוויר, באמצעות הזרמת אוויר על הדופן הפנימית של הקיר, כדי למנוע עיבוי והצטברות לחות".

- האם ייבוא האבן והטיפול בה מייקר מאוד את הבנייה, לעומת שימוש בזכוכית?

"בהחלט כן, אבל הצלחנו לעמוד במסגרת התקציב. העלות היא ממש כפולה: 500 דולר למ"ר (החומר כולל ההתקנה) במקום 250 דולר למ"ר של זכוכית מתאימה".

קושי נוסף הציבו המידות הגדולות של הפאנלים, שנדרשו לחיפוי הבניין - כ-70-60 סמ"ר. לדברי אפשטיין, אוניקס נחצבת במספר מקומות בעולם, כמו מקסיקו ואיראן, ומעובדת בעיקר במנסרות באיטליה: "חיפשנו בקררה ספקים של אבנים מיוחדות ולא הצלחנו להתקרב לתקציב, עד שספק אבן שעבדנו איתו בריצוף הבניין (שיש הולמר) בא עם דוגמה של אוניקס מסין. היא לא הייתה כל כך אחידה ויפה כמו האבנים שראינו באיטליה, וחשבנו שאולי נצטרך לייבא כמות גדולה יותר ולמיין יותר בקפידה. במקום זאת, היבואן הציע, שהאדריכל יגיע לסין כדי לפקח על איכות האבן. הגעתי למפעל באיזור פוצ'או בסין, שם לא ראו אדם מערבי לפני".

- איזה חלק מהתהליך נעשה בארץ?

"כל הטכנולוגיה של השימוש באוניקס למסך חיצוני - החומר עצמו הוא הקיר, לא בין מסגרות - היא תוצרת הארץ, שפותחה לצורך הפרויקט הזה. נעזרנו ביועץ מעטפת, אחד מהטובים בעולם, דריל קיבו, היושב בארץ ובמונטריאול".

המסך כולו, בשטח כולל של 731 מ"ר, מוחזק על בסיס פלדה ואלומיניום (ביצוע: אלומאיר). את העלות הגבוהה, מתבדח אפשטיין, ניתן לקזז מול עלות התחזוקה המינימלית: "אפס. אין תחזוקה. בכנסיות ניתן לראות אבן אוניקס אחרי 2,000 שנה ואין תחזוקה. בגלל שהאבן לא שקופה, אפילו אבק לא רואים עליה". האבן, אגב, מעבירה רק אור, ולא מראות או צלליות.

- פרויקט כזה הוא ההזדמנות של האדריכל לכייף, להתפרע?

"זה בהחלט נכון. הרבה בזכות מנהלי הפרויקט, אליעזר רהט, שבנה את בית המשפט העליון, ובנו דני רהט. הפרויקט היה מספיק גדול והם רצו לבנות את הבניין הכי מיוחד והכי טוב שאפשר לקבל עם התקציב הנתון. גם בשבילנו הבניין היה חד-פעמי. התכנון נעשה בשיתוף עם משרד האדריכלים אי.ג'יי. דיאמונד ודונלד שמידט מטורונטו, איתם אנחנו שותפים במספר פרויקטים".

העבודה על הפרויקט נמשכה כ-5 שנים, מ-1997 עד לאכלוס הבניין, בנובמבר 2002. ספר המתאר את הפרויקט ייצא לאור בקרוב, בהוצאת בבל. לדברי אפשטיין, בתכנון הוקדשה מחשבה לכל פרט: "כל הקיר החיצוני של שאר הבניין מחופה אבן ירושלמית בעיבוד מכני ולא ידני, 5045X ס"מ. על פי הנחיות השב"כ החלונות היו אמורים להיות ברוחב מטר בלבד, ובעזרת ייעוץ ובדיקה מתאימה, פיתחו חלונות של 2 מ"ר, שיעמדו בדרישות הביטחון. הקדשנו הרבה מחשבה גם לבעיות של חלוקת הפנים, הבעיות ההיררכיות של אופן ספייס".

- הבניין הזה מעורר תגובות יוצאות דופן?

אפשטיין: "העובדים העידו שהמעבר היה מאוד קשה. המשרדים הקודמים היו כמו קיבוץ, עם דשא ומבנים אינטימיים. עם המעבר ל"אופן ספייס", חלק מהתגובות היו מאוד לא נעימות. בהתחלה שמענו הרבה 'מה עשיתם לנו?'. אני מבין את זה. אנשים חיים במצב מסויים והשינוי מאוד קשה. מצד שני, האורחים במקום מגיבים בהתפעלות מהבניין, וגם העובדים, אני חושב ומקווה, עם הזמן הם מחבבים אותו יותר. הבניין ממלא תפקידים שלא היה יכול למלא קודם - הרצאות, ארוחות, מה שקודם נעשה בבית מלון. אין לי ספק שהבניין משפר את התפקודים של המשרד".