על הקשר בין גלויה בת מאה, מרתף רשות השידור ומכון השאיבה הראשון בארץ ישראל

ש מים בברזים? היום שאלה כזאת נשמעת מגוחכת, אבל בסוף המאה ה-19 זאת היתה שאלה אקטואלית. מימי קדם ועד ראשית המאה ה-20 היתה אספקת מים לבתי מגורים בא"י מבוססת על בארות מרכזיות ביישוב, בארות פרטיות ליד הבית, או בורות מים אשר התמלאו במי גשמים שנאספו מהגגות והחצרות. רק בתקופה הרומית פעלו בערים הגדולות גם מערכות אספקת מים מרכזיות, המבוססות על תעלות ואקוודוקטים, אשר הזרימו לעיר מים ממעיינות מרוחקים והביאו את המים לברכות בעיר, או אף ישירות לבתי המעמדות העליונים. רוב הגידולים החקלאיים והמטעים נסמכו על מי גשמים, ומיעוטם הושקה בתעלות ממי מעיינות.

מתקני שאיבה מכאניים מבארות היו מבוססים בארץ ישראל של המאה ה-19 על שיטות עתיקות של העלאת מים מבאר לא-עמוקה בעזרת שרשרת כדים או כפות, המונעת בכוחו של גמל או חמור, הסובב במעגל סביב הבאר. שיטות אלה יכלו לספק מים לשתייה והשקאת שדות סמוכים, אך ודאי לא לדחוף מים בצנרת אל בתים או שדות מרוחקים.

תושבי המושבה שרונה, אשר הוקמה ע"י הטמפלרים ב-1871 על רכס הכורכר צפונית-מזרחית ליפו, בהיותם יוצאי גרמניה - ממובילות הקדמה הטכנולוגית באירופה - לא השלימו עם הדלות החומרית ששררה בא"י ברבע האחרון של המאה ה-19, וכבר ב-1880 חנכו מערכת אספקת מים מרכזית, אשר סיפקה כמות מינימלית של מי שתייה לפתחו של כל בית מגורים.

שאיבת המים נעשתה בעזרת טורבינת רוח, אשר הפעילה "משאבת שרשרת" שהעלתה מים מעומק של 24 מטר לתוך חבית, ומשם לצנרת שהובילה את המים אל ברזים בפתחי הבתים.

ספיקת המים היתה כמובן קטנה, איכותם נמוכה, ובהעדר רוח בעצמה מספקת אזלו המים בברזים. ובכל זאת, היו מים בברז!

המשך הסיפור נלמד מגלוית דואר נדירה שנשלחה בשנת 1901 ע"י תושבת שרונה אל אחיה במושבה הגרמנית בחיפה. כאשר נבחן את חלקה הימני עליון של הגלויה, נראה בית חווה בעל גג רעפים, ולידו מגדל הבנוי כמבנה ברזל דמוי חרוט, הנושא בראשו גלגל כפות, המופנה לכוון הרוח הדומיננטית. המתקן נראה ממוקם בקרבת מטעים ושדות, למרגלות רכס שרונה וממערב לו. זוהי טורבינת רוח קלאסית, מתקן המיועד לשאיבת מים מבאר לא עמוקה להשקאת שטחים חקלאיים, ואכן, מחקרים שנעשו בארץ מאשרים, כי הטמפלרים הפעילו כבר ב-1885 מנגנון כזה להשקאת פרדסים, במשק החוואי ליפמן, השוכן באיזור מתאים לזה המאויר בגלויה.

פרט בולט נוסף בגלויה הוא הבניין הקטן, הסמוך למגדל דמוי חרוט, הנושא ארובה גבוהה מעשנת (גם כאן העשן בכיוון הרוח הדומיננטית). זהו, ללא ספק, מתקן שאיבה המונע ע"י מנוע שריפה פנימית. מנועים כאלה, המופעלים ע"י קרוסין (נפט מזוקק), פותחו בשנת 1870, ובסוף שנות ה-80 של המאה היו כבר בשימוש נפוץ באירופה להנעה של עומסים נמוכים. המנועים צוידו בגלגל תנופה גדול מברזל, אשר הבטיח רציפות העברת כוח בעת התהליך המחזורי, המציין מנועי שרפה פנימית. מנועים כאלה, בהספק 6-2 כוחות סוס ויותר, הובאו לארץ החל מ-8/1897 בעיקר להשקאת פרדסים, ואילו מנועים בהספק גבוה יותר של 15-10 כ"ס הובאו לטחנות ושימוש תעשייתי.

אחד היבואנים הבולטים של מנועי שריפה פנימית, מתוצרת החברה הגרמנית דיוטץ, היו האחים ואגנר, טמפלרים משרונה, אשר הקימו ב-1890 מפעל לחרושת ויציקת ברזל ביפו. האחים ואגנר ביצעו עבור לקוחותיהם התקנת מערכות שלמות, לדוגמא: מנוע דיוטץ מותקן עם גלגל תנופה, המניע משאבת מים (בתחילה משאבת שרשרת, ומאוחר יותר - משאבת מוטות), ארובה, מתקן התנעה ומיכל הדלק להפעלת המנוע. סביר להניח, כי האחים ואגנר, בהיותם סוכני דיוטץ בארץ מסוף המאה ה-19, הזדרזו והביאו מנועים כאלה לניסוי, וסביר להניח כי בית המשאבה המאויר בגלויה הוא אחד הפרויקטים הראשונים שלהם בארץ.

האם מכון שאיבה זה הזין את מערכת המים המרכזית של בתי שרונה, הבנויים על רכס הכורכר? ספק רב, אך ודאי ששימש להשקאת השדות והפרדסים של החוואי ליפמן, שהשתרעו ממערב לגבעה.

מחקרים על התיישבות הטמפלרים בארץ הקודש מספרים, כי בשנת 1904 היתה למושבה שרונה מערכת אספקת מים מרכזית לבתים ולמשקים. המים נשאבו מבאר שעומקה 52 מ' ע"י משאבה שהונעה ע"י מנוע גז. בשנת 1910 היו בידי איכרי שרונה 15 פרדסים, כ"א מושקה מבאר מקומית בעזרת מנוע קרוסין, כלומר אלה לא הוזנו ע"י מכון המים המרכזי מפאת ריחוקם.

עד מלחמת העולם הראשונה נבנתה ליד מכון השאיבה של ליפמן, זה המאויר בגלויה, בריכת אגירה פתוחה, אשר אפשרה ויסות אספקת המים לשדות וניצול שעות הלילה למילוי הבריכה. הבריכה נראית בצילומי אוויר של התקופה, בקצה הדרומי מערבי של המושבה.

בין שתי מלחמות העולם נבנה על רכס שרונה (בקרבת הצומת קפלן-דוד אלעזר) מגדל מים מבטון, כדי להבטיח אספקת מים זורמים בלחץ סביר לקומות העליונות של בתי המושבה. מגדל המים התמלא בלילות ע"י מערכת השאיבה המרכזית, כאשר זאת לא היתה עמוסה ע"י צרכנים ביתיים וחקלאים. המגדל נהרס לאחרונה עקב מצבו הרעוע.

תל-אביב הצעירה למדה את לקחי המושבה שרונה, שכנתה הוותיקה ממזרח, ומתכנניה חפרו כבר ב-1909 באר של 14.5 מ' שממנה נשאבו 15 מ"ק לשעה בעזרת מנוע של 4 כ"ס. מתקן השאיבה כולל שני מיכלי מתכת לאגירת מים, אשר הורכבו מעל מכון המים, נבנה ע"י בית החרושת של ליאון שטיין, אשר פעל ביפו מאז 1890 כמתחרה של האחים ואגנר. בשנת 1910 שודרג המנוע במכון המים של תל-אביב למנוע של 9 כ"ס וכושר שאיבה של 35 מ"ק לשעה, ובשנת 1914 נחפרה באר שנייה בסמטת בית השואבה, שהופעלה ע"י מנוע דיזל שיובא מגרמניה. תל-אביב היתה, אפוא, השכונה העירונית הראשונה בארץ ישראל שזכתה לאספקת מים מרכזית לבתים באמצעות רשת צינורות.

האם נמצא במתחם שרונה (הקריה של היום) עקבות מפעל חלוצי זה של הטמפלרים? באוקטובר 2002, אחרי שחקרתי את המבנים הציבוריים והמוצרים החקלאיים המעטרים את הגלויה, ניסיתי ללא הצלחה לקבל מידע על מציאות באר במתחם. בדרך מקרה, שמעתי מידיד, קצין צה"ל אשר שירת במקום, על באר חבויה בתחום מבני רשות השידור, הממוקמים ברח' ליאונרדו דה-וינצי מס' 2.

אחרי תיאום מראש, הוביל אותנו קצין הביטחון לדלת נעולה, ומאחוריה גיליתי לתדהמתי את מכון השאיבה של חוות ליפמן. החלל המקומר כלל בחלקו האחורי את פיר הבאר, בעומק של כמה עשרות מטר בהערכה גסה, ובקוטר של כ-3 מטר, ומעליה קורות ברזל אשר שימשו לתמיכת גל הארכובה אשר הניע את המשאבה.

בחלקו הקדמי של החלל ניצב מנוע דיזל עתיק, מצויד בגלגל תנופה גדול, וצנרת הזנת דלק. מסביב למנוע היו פזורים חלקי מתכת נוספים, וגם מה שנראה כחלק מארובה. תחת שכבת אבק התגלתה זהות יצרן המנוע, דויטץ, ולידו שלט קטן: General Agent Gebruder Wagner Jaffa Palestina. זהו, אפוא, חלוץ מכוני שאיבת המים בארץ ישראל, אשר נמצא בדיוק במקום שצוין בגלוית שרונה, במפות היישוב וצילומי האוויר.

מתקן היסטורי זה עדיין לא הוכרז לשימור, כפי שהדבר נעשה כבר לגבי ליבת המושבה שרונה, סביב רח' דוד אלעזר, מרח' קפלן דרומה. גם לאחר שהמועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות הניחה את הדרישה בוועדה המחוזית ובעיריית תל-אביב, עדיין מרחפת הסכנה שטרקטורי הנדל"ן יהרסו את המבנה על מתקניו, מיד כאשר רשות השידור תפנה את המתחם. נעשתה כבר פנייה בנושא לעיריית ת"א ולמהנדס העיר, דני קייזר, במטרה לשמר את המתחם.

באם הוראת השימור תחול על מתקן השאיבה, ניתן בקלות לשקמו ולשלבו בקומת כניסה, מרתף, חניה או שטח פתוח ליד בניין משרדים, באופן שיאפשר לקהל לבקר במקום וללמוד על חשיבותו. בתוך החלל המצומצם של המבנה, ובהנחה שפיר הבאר יכוסה במכסה שקוף, ניתן להציב מיצג והסברים על מפעלם החלוצי של הטמפלרים ושל ראשוני תל-אביב בתחום אספקת המים המודרנית בארץ-ישראל.

יואל אמיר, מהנדס אלקטרוניקה במקצועו ומומחה לניהול פטנטים, חוקר את תולדות התיישבות הטמפלרים בא"י על סמך מסמכי דואר מקוריים.