תביעת חוב כתנאי לדרישת חוב

במסגרת הסדר נושים של חברת פויכטונגר השקעות בע"מ (להלן: "החברה"), מכר הנאמן של החברה, עו"ד שלמה נס (להלן: "הנאמן"), מקרקעין של החברה לצד שלישי (להלן: "הקונה"). משפנה הנאמן לעיריית אשדוד, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה של אשדוד ורשויות מיסוי המקרקעין ברחובות (להלן: "המשיבות"), לקבלת האישורים הנדרשים לרישום המקרקעין על שם החברה, היתנו המשיבות את מתן האישורים בכך שהנאמן ישלם להן את חובות העבר, הכוללים חיובים שונים בגין היטלי השבחה, מיסים עירוניים, אגרות ביוב ותיעול וכיוצא באלו, וכן חוב מס שבח בגין העיסקה בה רכשה החברה את המקרקעין.

הנאמן הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה למתן הוראות לחיוב המשיבות למתן האישורים. לטענת הנאמן, המשיבות לא הגישו הוכחות חוב, ולכן אין להן כל זכות לדרוש את תשלום חובות העבר.

הבקשה נדונה בפני השופטת ורדה אלשיך.

המשיבות נאחזות בסעיף 324 לפקודת העיריות ובסעיף 16 לחוק מיסוי מקרקעין, בהתאמה, וטוענות כי זכותן ואף חובתן שלא להוציא האישורים ולאשר את רישום הקרקע על שם החברה, וזאת בלא קשר לשאלה האם הגישו תביעת חוב, אם לאו.

מנגד, טוען הנאמן, כי התנהגות המשיבות הינה שלא כדין, באשר לא ניתן לדרוש כספים מקופת חדלות פרעון בלא לנקוט בהליך הקבוע בדין, קרי, הגשת תביעת חוב אשר תידון לפי סולם דיני הקדימה שקבע הדין.

הסוגיה הדורשת הכרעה, קובעת השופטת אלשיך, הינה שאלה משפטית-עקרונית, המצויה בתוך "הליבה" של דיני חדלות פרעון: האם זכאיות המשיבות להיזקק לסעיף 324 לפקודת העיריות וסעיף 16 לחוק מיסוי מקרקעין, ולסרב לרשום את הנכס על שם החברה, כל עוד לא ישולם להם חובן הנטען במלואו, וזאת למרות שלא הגישו תביעות חוב לידי בעלי התפקיד?

הלכה פסוקה היא, כי כל נושה המבקש דיבידנד מגוף חדל פרעון (ואין בידיו נכס משועבד), חייב בהגשת תביעת חוב לבעל התפקיד, אשר תידון לפי דיני חדלות הפרעון ותמוקם במקום הראוי לה ב"סולם דיני הקדימה". זאת ועוד: נושה המאחר שלא כדין בהגשת תביעת החוב, מעבר למועד הקבוע בדין, מאבד את הזכות לתבוע את נשייתו.

קביעה חד-משמעית זו של המחוקק נועדה לחול גם ובעיקר על חובות אמיתיים ובלתי שנויים במחלוקת, והינה בבחינת כלל מחייב. זאת ועוד: הלכתו הפסוקה של בית המשפט העליון קבעה חד משמעית, כי החריג הקבוע בדין של "טעמים מיוחדים" למתן הארכת מועד הינו מצומצם, ואין די באי-ידיעה בתום לב של הנושה על הליך חדלות הפרעון כדי לשמש "טעם מיוחד".

לכן, אמור מעתה: בהעדר חריג מפורש בדין, הרי נושה שלא הגיש תביעת חוב במועד מאבד את מעמדו כנושה, ואין הוא זכאי לכל דיבידנד מקופת הפירוק, פשיטת הרגל או הקפאת ההליכים. עניינן של רשויות המס, על-פניו, אינו חריג בעניין זה; אמנם, התערב המחוקק והקנה להן יתרונות מהותיים, במקרים מסוימים, על-פני נושים רגילים - החל מדין הקדימה המוקנה לחלק מחובותיהם, ובעיקר היתרונות הטמונים בפקודת המיסים גבייה ובדינים דומים, וכל ההלכה (הנוהגת, אך השנויה במחלוקת), כי בעל תפקיד שהוגשה לו תביעת חוב מטעם רשות מס, אינו יכול לדחותה בדרך הרגילה, אלא חייב בהגשת השגה או ערעור לפי הדין הספציפי הנוהג לעניין אותו חוב מס.

אולם, נקל לראות, כי מן ה"הן", נלמד אף ה"לאו"; הלכה פסוקה היא, כי אין מפלים נושה לטובה לעומת יתרת הנושים, בהעדר דין מפורש המחייב את אותה העדפה לחובה, ואם קבע המחוקק העדפה מסוימת, חזקה היא כי הביע את אומד דעתו המפורש כי ההעדפה תסתכם במה שניתן בדין, ולא תתפרש אף לאיזורים שלא נכללו בו.

יוצא, כי רשות מקומית או רשות מס שלא הגישה תביעת חוב, אינה נחשבת עוד כ"נושה" של החייב חדל הפירעון, כמוה ככל נושה אחר; דומה, כי רשויות המס מכירות הלכה זו היטב, באשר הן מגישות תביעת חוב כעניין שבשגרה, והדברים ידועים וברורים.

השאלה הנשאלת היא, האם סעיף 16 לחוק מיסוי מקרקעין, וסעיף 324 לפקודת העיריות, עשויים להחיל דין שונה, ולהחריג את עניינם של המשיבות מאותו כלל רחב ומוצדק, האוכף את עקרון השוויון בין הנושים.

בבג"ץ 88/199 נקבע כהאי לישנא, בכל האמור בחוב בגין היטל השבחה: "התוצאה היא לכן שהיטל ההשבחה הוא חוב שנוצר לפני תחילת הפירוק, ומאחר שכך, לא היו המשיבים רשאים להתנות את מתן התעודות המבוקשות בפרעונו. תשלום החוב בגין היטל ההשבחה יעשה בדרך הרגילה של פירעון חובות בפירוק, וכך תמנע העדפת נושה אחד על-פני הנושים האחרים".

המשמעות פשוטה, ואינה משתמעת לשתי פנים: הרשות אינה יכול להשתמש בסעיף 324 לפקודת העיריות ובסעיפים דומים כדי לעקוף את הדינים הספציפיים והקוגנטיים של חדלות הפירעון, ועליה להתכבד ולהגיש תביעת חוב. דין דומה נקבע בע"א 85/790, רשות שדות התעופה נ' גרוס, שם נקבע במפורש כי "זכות העיכוב המנהלית" לא נועדה אלא להקל את גביית המס, ואינה משליכה על זכויותיה המהותית של הרשות במצב של חדלות פרעון.

התוצאה הסופית: הבקשה נתקבלה. המשיבות חויבו להמציא לנאמן את האישורים.

פש"ר 02/1765, בימ"ש המחוזי בת"א, השופטת: ורדה אלשיך.

בשם הנאמן: עו"ד א. זוהר.

בשם המשיבות: עו"ד הררי, טויסטר.