לבן מלוכלך

שרון רוטברד היה שמח להשחיר קצת - תרתי משמע - את חגיגות "העיר הלבנה" בתל-אביב, שמתנהלות בעוז בשבועות האחרונים. רוטברד, אדריכל, מורה ותיאורטיקן, יוצא בשצף-קצף נגד מה שהוא רואה כניסיון להציג את תל-אביב כעיר שפויה. "העיר הלבנה הוא פרויקט שמטרתו לצייר את תל-אביב בצבעים נורמליים. זאת המצאת הנורמליות התל-אביבית, פסאדה אזרחית, מתקדמת, ובעיקר אירופית, של מה שמתרחש כאן", אומר רוטברד. "לפסאדה נוסף ממד פוליטי. כאילו זו הארכיטקטורה שניצחה את הברבריזם. הנאצים סגרו את בית-הספר באוהאוס ב-1933, והארכיטקטים היהודים כביכול באו הנה ובנו את העיר. 'הנה, לא רציתם אותנו בברלין, קבלו אותנו בתל-אביב'".

מה מפריע לך בזה?

"סיפור העיר הלבנה מתכתב עם סיפורים אחרים בהיסטוריה של הארכיטקטורה המודרנית, סיפור המרחב האוטונומי, לפיו תל-אביב זה אי קטן של נורמליות בתוך אוקיינוס של טירוף. יש מלחמה מסביב, יש מאורעות ויש יפו, אבל בתל-אביב זה בסדר, אין בעיות. יש עיר לבנה, יש עדלאידע, ביאליק ושלונסקי מטיילים בדיזנגוף, כולם אומרים שירה וחושבים קידמה".

לא יכול להיות גם וגם?

"אני טוען, שיש מלחמה ביפו ובשכונות ותל-אביב מנצחת, והשיח של העיר הלבנה משמש סוג של פסאדה תמימה ומיתממת, כדי לחסום דיבורים על מלחמה, על קונפליקט, על יחסי כוחות במרחב".

איזו מלחמה?

"ברגע האמת, שנות ה-30, מתנהל פרויקט אזרחי לבנות את תל-אביב, ומצד שני מפוצצים את יפו עם האנגלים. במבצע 'עוגן', הצבא הבריטי עיצב מחדש את יפו, והרס בה 250 בניינים כדי לאפשר לשריונים שלו להגיע לנמל. וזה קשור למאורעות, וגם למתקפת ההתיישבות של חומה ומגדל, 60 יישובים שהוקמו בשלוש שנים ובעצם קבעו את הגבולות המדיניים של ישראל ב-1948. ואחר-כך בא העיצוב מחדש של מרחב יפו, אבו-כביר, סאלמה, מנשייה, חירייה, כל הכפרים שהיו פה. גם זה חלק מהסיפור של תל-אביב.

"אבל כשמוכרים לך את סיפור עיר לבנה, מאכילים אותך בכל מיני דברים. אני גדלתי על כך שאין יותר ישראלי מתפוזי ג'אפה. טוענים שזה המותג הכי מפורסם בעולם. אבל תחשוב מה זה ג'אפה-יפו? בתמונות שצולמו לפני 1948, הפרדסים היה יפו והעיר השחורה. אחר-כך תפוזי ג'אפה עבר לשרון ולשפלה, ושלחו אותם גם מנמל אשדוד ומנמל חיפה. כשתתחקה על המותג ברחובות תל-אביב, תגלה שבמעבר מבניין באוהאוס אחד לשני, מוליכים אותך במה שנקרא 'מסלול התפוז'. כלומר, העיר הלבנה השתלטה גם על קרקעות וגם על משאבים, וגם על דימויים".

תל-אביב - דאקאר

רוטברד שייך לקבוצת אדריכלים ותיאורטיקנים הרואה בכל פעולות הבנייה וההריסה כאן אקט פוליטי. מבחינתו, קו מחבר בין העיר הלבנה לבין תנופת חומה ומגדל בשנות ה-30, לבין פיזור אוכלוסייה בשנות ה-50, לבין המצפים בגליל בשנות ה-70 או ההתנחלויות והשכונות בירושלים. "בישראל", הוא אומר, "הארכיטקטורה היא המשך המלחמה בדרכים אחרות". בכנס של אוניברסיטת תל-אביב שנערך לפני כמה שבועות, הוסיף רוטברד וכרך לקהל המוזמנים את העיר הלבנה עם מבצע קשת בענן, שהתגלגל באותה עת ברחובות רפיח.

איך אתה עושה את הקישור הזה?

"החגיגה של העיר הלבנה מתלווה להמשך הפעילות, והיום אנחנו ברפיח, לא ביפו. ומתקיים אותו סוג פעולות של הצבא ברפיח, שהן ספק פעולות אורבניות, ספק לוחמה בשטח בנוי. אי-אפשר שלא לשים לב לקשר בין הדברים. התערוכה שמוצגת כעת במוזיאון תל-אביב נקראת 'לגור על החולות', אבל מי שגר על החולות זה לא מי שבא לפתיחת התערוכה, אלא תושבי רפיח שנשארו היום בלי הבתים שלהם".

רוטברד מזהה שלושה שלבים בהפיכתה של תל-אביב, בזכות מבני הבאוהאוס הבנויים בה, ל"עיר מורשת עולם" של אונסק"ו: "הפעימה הראשונה היתה ב-1984, האדריכל מיכה לוין אצר את תערוכת 'עיר לבנה' (במוזיאון תל-אביב) והסב את תשומת-הלב למשהו מעניין. הוא לא טען אז לשימור. התערוכה לא היתה גדולה, הקטלוג צנוע, ולוין עשה את זה באופן לא-מוגזם. הפעימה השנייה היתה ב-1994. העיר הלבנה חזרה עם רוח גבית של דני קרוון, הוא נתן לזה את האידיאולוגיה, וביחד עם האינפוט של ניצה סמוק, שחזרה אז לארץ (והקימה את האגף לשימור מבנים בעיריית תל-אביב, ד' ש'), התחיל נושא השימור. כעת זו הפעימה השלישית".

אתה נגד שימור הבאוהאוס?

"הביקורת שלי היא עם מה שנעשה כאן מ-1984 ועד היום. אני לא נגד ההיסטוריה, אלא נגד ההיסטוריוגרפיה. אי-אפשר לצמצם את מושג הקונטקסט רק לשאלות אסתטיות וסגנוניות, חייבים לדון גם בהקשרים כלכליים, פוליטיים וצבאיים. בהרבה מובנים תל-אביב היא עיר טורפת. זהו סיפור הזאב בעור הכבשה, והעיר הלבנה היא העור של הכבשה".

אתה לא מגזים?

"אני בפירוש לא חושב שהיתה מזימה, איך נהרוג את ערביי יפו ונבנה באוהאוס, אבל בפועל זה מה שקרה. ברור שהתיאוריה של העיר הלבנה היא תופעה של שנות ה-80. האופן שבו התערוכה קמה ב-1984, וכל ההמשך בסדרת מאמרים, קשור לתחושת תסכול של האליטות על רקע הניצחון של בגין ב-1981 והרטוריקה של הבחירות ההן, ופתאום הפריפריות קיבלו לגיטימציה, בנה ביתך התחיל אז, ואנשים שחשבו שגנבו להם את הארץ ואת העיר - רצו אותה בחזרה. זה פוטש נגדי שהתחולל, לפחות במרחב העירוני".

במקביל למה שהתרחש אז סביב הרומנים התל-אביביים של יעקב שבתאי?

"נכון. הסוג הזה של יללנות על האוטופיה המוחמצת הוא נרקיסיסטי בעיניי. כשביכו את האוטופיה הזאת ב-1994, זה כבר היה דבר אחר. אז כבר שאפו לסוג של הכרה בינלאומית וניסיון להגיד אנחנו כמותם.

"הייתי בדאקאר ובסנגל לפני כמה חודשים, גיליתי שם עיר לא פחות לבנה מתל-אביב, יכולתי לשלוח לניצה סמוק גלויות, היא לא היתה רואה את ההבדל. יש מסורת של הסגנון הבינלאומי בערים בסביבה קולוניאליסטית, שהפונקציה שלה ברורה - להיות העיר של הלבנים. גם בתל-אביב יצרו הפרדה. האירופים באו ובנו את העיר שמתאימה להם".

כתבת, שהפנייה שלנו ב-1994 לקבל הכרה בינלאומית נישאה על גלי אוסלו. לפי אותו קו מחשבה, היום, כשאנחנו מוקצים באירופה, דווקא היו צריכים לדחות אותנו. איך אתה מסביר, שבכל זאת קיבלנו את ההכרה של אונסק"ו?

"אין לי מושג איך התנהלו הדיונים באונסק"ו. אני מאמין שיש לזה קשר לסוג של סחטנות רגשית. לא רציתם אותנו בדסאו ובברלין, תקבלו אותנו בתל-אביב. הרי מדובר בקורבנות הנאציזם. להערכתי, יש פה מצפון לא נקי שנוצל היטב. הכינו להם תיק וכנראה ששכנעו אותם. אומצנו כנכס עולמי.

"אבל בוא נגיד שהדירוג של אונסק"ו לא בדיוק קובע את מסלולי הנסיעות שלי. אני לא חושב שיש מישהו בעולם שעובר מאתר לאתר של אונסק"ו. אני גם לא יודע עד כמה זה חשוב. כל הארץ באקסטזה בגלל שיר באירוויזיון, ומסתבר לך שאף אחד לא יודע שהתחרות קיימת".

לפחות אנחנו מובילים בבאוהאויזיון.

"מגיעות כעת פניות מצד מקומות באלג'יר ומרוקו, גם הם רוצים הכרה, ולפי הביקור שלי בדקאר, למה הם לא? יש מקום מצמרר בדקאר, אי שנקרא גורה. במשך מאות שנים זה היה מרכז לסחר עבדים, מזה התפרנסו. אי בצורה של טבעת, הבתים בנויים כך, שבקומה למעלה גר סוחר העבדים ולמטה היה בית-כלא, ובו משפחות שלמות שהובאו לאי. את האמא היו מפזרים לקובה, אבא לברזיל וכו', מסחר שנמשך מאות שנים. עשרות מיליוני בני-אדם הועברו כך מצדו המזרחי של האוקיינוס האטלנטי לצדו המערבי, וככל הנראה 40% מהאנשים לא שרדו את המסע.

"בין הבתים באי יש מבנה אחד שהפך להיות מוזיאון. מפעל של אדם אחד, משוגע לדבר. המוזיאון הוא למעשה פתקי קרטון שמודבקים לקירות, משהו ברמה של ועדת קישוט בבית-ספר יסודי, ועומד האיש במופע סטנד-אפ של עשרים דקות ומספר לך על הדבר המפלצתי הזה שנמשך מאות בשנים, ואתה אומר לעצמך 'רגע, הדבר הזה שקול כנגד יד ושם, מוזיאון השואה בוושינגטון וכל תעשיית סטיבן ספילברג'. אבל השואה נרשמה בפנתיאון האנושות, וזה לא".

ומה אנחנו למדים מהסיפור?

"תראה איזה משאבים משקיעים בזיכרון של משהו שרוצים לזכור. כשאתה רואה את הסיפור של האי, אתה אומר לעצמך, כל העולם המערבי נבנה על העוול הזה במשך מאות שנים - תעשיית הטבק, אלכוהול או סוכר, או אפילו תעשיית המספנות שנסעו להביא עבדים, מן הסתם הם יכלו לזרוק כמה גרושים כדי לעשות את המוזיאון יותר אפקטיבי. אותי זה ריגש כמות שהוא, אבל הסטנד-אפיסט במוזיאון הוא איש בן שמונים, ומה יקרה אחרי שהוא ימות? נכון, האי רשום באונסק"ו, אפילו שיפצו שם, אבל המקום נרשם כנכס ארכיטקטוני, וכל הממד של השימוש שעשו באי, סחר העבדים, הוזנח".

העיר השחורה

כבר שנים שרוטברד מגלם את תפקיד עוכר השמחה של אירועי העיר הלבנה. את דעתו בנידון ניסח, בין היתר, במאמר שפרסם בפברואר 2003 בשבועון "העיר", תחת הכותרת "עיר לבנה, עיר שחורה", ובו הציג סיפור חלופי לעיר הבאוהאוס - סיפור של עיר המנהלת מלחמה מתמשכת עם יפו והשכונות הדרומיות, שהן העיר השחורה.

לפני כמה שנים עבר רוטברד להתגורר בלבה של העיר השחורה, שכונת שפירא בתל-אביב. מאחורי חומת ביתו, הוא מראה לי, שכונת אבו-כביר, ומה שהיתה אדמת פרדסים. את הבית תכנן בעצמו, גושי בטון חשוף ותריסולים, תערובת של תחכום אדריכלי ודלות החומר. הוא פותח דלת באגף המגורים, חוצה רחבה, והוא במשרדו - בית הוצאת הספרים בבל, שבבעלות אשתו, עמית. רוטברד עורך בהוצאה את סדרת ארכיטקטורות. זה שנה ומחצה שבשכונה מכינים פרויקט של היסטוריה מילולית, אוספים מסמכים ותמונות כדי להוציא בספר את גרסת העיר השחורה. רוטברד מקווה להדביק ביוזמה הזאת שכונות נוספות.

"ההחלטה של מה משמרים ומה לא, פירושה מה כן ומה לא נכנס לספרי ההיסטוריה. כמו ההחלטה מה מכניסים לתוכנית הלימודים. לכאורה, המועצה לשימור אתרים היתה צריכה לקפוץ על השכונה בשתי ידיים, הלוא יש בה מתחם מדהים של בניינים מהסגנון הבינלאומי. אבל הם לא נמצאים ברשימה של השימור ולא בגבולות העיר הלבנה, כפי שנשלחו לאונסק"ו. גם ביפו יש הרבה בניינים מודרניים שבנו פלסטינים, והיה מעניין לבדוק את הנושא, אלא שבינואר 1948 האצ"ל פוצץ את בניין עיריית יפו, עם כל הארכיונים, והזיכרון של יפו, כולל זה של שכונת שפירא, נמחק"

ייגמרו חגיגות העיר הלבנה. מה לדעתך יקרה הלאה?

"כדי לקבל את ההכרה צריך להיכנס להשקעה ציבורית מסיבית בנושא השימור. מבחינתי, היה יותר חשוב לבנות מחדש את מנשיה מאשר לבנות את כיכר צינה דיזנגוף. רוב הבניינים ששופצו בעיר הלבנה חשובים בהקשר מקומי, אבל לא מדובר ביצירות מופת. אם היו מעריכים פר בניין, זה היה נגמר ב-15 עד 20 בניינים, ולא ברשימת ה-1,600 שהכינו. כל מהלך השימור הוא קידוש העבר, סוג של היטפלות לפרטים, ומנוגד לרוח הארכיטקטורה המודרנית".