נוסחת שיערוך ההחזר

בעקבות שינוי תב"ע, הוצאה על-ידי הוועדה המקומית ראשל"צ (להלן: "הנתבעת") שומת היטל השבחה. אילן מרים ואח' (להלן: "התובעות") חלקו על שומה זו, והגישו שומה נגדית. על-פי סעיף 14 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה, התשכ"א - 1965 (להלן: "התוספת השלישית"), מונה שמאי מכריע. התובעות ערערו על החלטת השמאי בבית משפט השלום בפ"ת. במקביל שילמו בשנת 1995 את ההיטל, כדי לא לעכב את הליכי התכנון.

התיק הוחזר ע"י בית משפט השלום לשמאי המכריע. התובעות, חלקו על חלק מפסק הדין, וערערו לביהמ"ש המחוזי. ב-2.2.99 הושג בבית המשפט המחוזי הסדר, שניתן לו תוקף פסק דין. בהתאם, ערך השמאי המכריע שומה מתוקנת.

ב-30.11.01 הגישו התובעות כנגד הנתבעת תביעה בסד"מ לביהמ"ש המחוזי בת"א, לתשלום הסכומים שאין מחלוקת לגביהם כי שולמו ביתר. הנתבעת עתרה למתן רשות להגן ולמחיקת הכותרת. בתאריך 6.3.02 שיגרה הנתבעת לתובעות המחאות בסך של 1,411,023 שקל, בגין החזר היטל ההשבחה, כפי שנקבע על ידי השמאי המכריע.

השאלה שנותרה לדיון הינה שאלת השערוך. דהיינו, כיצד היה על הנתבעת להשיב לתובעות את הכספים - מהו שיעור הריבית וההצמדה? ומאיזה מועד יש לחשבם? התיק הובא להכרעתה של השופטת ה. אחיטוב. המחלוקת נטושה באשר לשאלות הבאות:

1. האם עד להחזר הסכום ששולם ביתר מתווספים לקרן הפרשי הצמדה - ואם כן - מאיזה מועד; או שמא,

2. מתווספים הפרשי הצמדה וריבית גם יחד, לגבי תקופה זו או אחרת; ואולי,

3. מתווספים הפרשי הצמדה לגבי תקופה מסוימת, וריבית יש לפסוק לגבי תקופה שונה. ובנוסף,

4. שיעור הריבית אם אחיד הוא, או שיש משקל מהותי לתיקון לסעיף 2 לצו הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) (קביעת שיעור ריבית צמודה), התשס"א - 2000 (להלן: "הצו").

הסעיף הרלוונטי לענייננו הוא סעיף 17 לתוספת השלישית, אשר קובע: "הוחלט בהליכים לפי תוספת זו על הפחתת החיוב בהתאם או על ביטולו יוחזרו הסכומים ששולמו מעבר למגיע, בתוספת תשלומי פיגורים כמשמעותם בחוק ההצמדה וסעיף 6 לחוק ההצמדה לא יחול".

מוסכם על הכל, כי על היטל השבחה ששולם ביתר חל ס' 17 לתוספת השלישית, אשר מפנה לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם - 1980 (להלן: "חוק ההצמדה"), ולהגדרת תשלומי פיגורים בס' 1 לחוק ההצמדה.

המחלוקת היא באשר לפירוש החוק. על פי טענת התובעות, בהשבת תשלום יתר יש להוסיף תשלומי פיגורים, כהגדרתם בסעיף 1 לחוק ההצמדה מיום ששולם הסכום ביתר. על-פי טענת הנתבעת, אכן יש להחזיר את התשלום היתר בתוספת תשלומי פיגורים, אולם אלה יחושבו רק ממועד החלטה על סכום המחייב החזר חיובי ההיטל על-ידי השמאי המכריע ובית המשפט (ולא מיום התשלום).

תכלית החוק היא לממש צדק חלוקתי. אך מאליו מובן שאין לממשו בדרך שיהא בה משום פגיעה בפרט; ועל כן היטל ששולם ביתר יש להחזיר בתנאים מקבילים לגבייתו. כשם שאיחור בתשלום מיום בו יש לשאת בהיטל גורר בעקבותיו חיוב בהצמדה, כך יש להתייחס לאיחור בהשבת סכום ששולם ביתר;

בחינת חוקי מס אחרים, מחזקת את טענת התובעות לגבי מועד החיוב מיום התשלום בפועל. כך עולה מחוק מס שבח מקרקעין (תיקון מס' 15), תשמ"ד - 1984. וכן מסעיף 103א לחוק מיסוי מקרקעין (שבח מכירה ורכישה) תשכ"ג - 1963. וכן מסעיף 56 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א - 1961.

חוקים אלו, העוסקים בהחזרת תשלומי יתר, מבהירים באופן חד משמעי, שלצורך חישובי הפרשי הצמדה וריבית, המועד ממנו אלו יחושבו הוא יום התשלום בפועל. למה, אם כן, לא טרח המחוקק להבהיר את הנקודה באופן חד משמעי גם בענייננו? נראה - קובעת השופטת אחיטוב - כי מדובר בלאקונה משפטית.

השופטת אחיטוב מקבלת את עמדת הנתבעת, לפיה "מהות החיוב בריבית פיגורים על פי הוראות חוק ההצמדה הוא חיוב עונשי בשל פיגור בתשלום חובה. מטרתו של החוק היא להמריץ את הנישום המפגר בתשלום לסלק את חובו". על כן, לטענתה (של הנתבעת), כל עוד לא התקבלה החלטה סופית בדבר הפחתת החיוב בהיטל, לא חלה עליה חובת השבה, וכפועל יוצא מכך אין היא מפגרת בתשלום, ואין לחייבה בריבית פיגורים לתקופה כלשהי לפני כן.

ההיגיון העומד בבסיס החיוב בהפרשי הצמדה וריבית במקרה של השבת תשלומי יתר, הוא שיקול של עשיית עושר מצד הרשות והפקת טובת הנאה מהחזקת כספי הנישום.

בהתאם לזאת מקבלת השופטת אחיטוב את טענת הנתבעת, לפיה מכיוון שבפועל לא הפיקה טובת הנאה מהחזקת כספי ההיטל, הרי שתכלית חיוב הרשות בריבית בגין השבת כספים אינה מתקיימת בענייננו, אלא מן המועד בו ידעה הרשות כי עליה להחזיר את הכספים. לא כך הם פני הדברים באשר להצמדה, זו תחושב מיום התשלום בפועל.

לסיכום קובעת השופטת אחיטוב, כי לשאלת פירוש החוק העוסק בשערוך קרן היטל ההשבחה ששולמה ביתר, המועד לחיוב תשלומי פיגורים ייקבע עד ליום התשלום בפועל ולא על פי מועדי ההחלטות על הפחתת חיובי היטל ההשבחה על ידי השמאי המכריע ובית המשפט (להוציא תשלום הריבית).

ההצמדה תחושב מהמועד בו התקבלו הכספים אצל הנתבעת - והריבית תשולם רק מרגע התגבשות "החוב", קרי קביעת השומה הסופית על-ידי שמאי המכריע.

ובאשר לשיעור הריבית - הצו קובע, כי שיעור הריבית הצמודה בהגדרת תשלומי פיגורים יהיה 0.75% במקום 0.5%, כאשר סעיף 2 לצו אומר: "צו זה יחול על תשלום שיום שילומו הוא ג' בתשרי התשס"א (2 באוקטובר 2000) או לאחריו".

חלוקות הדעות, וייתכן שבצדק, האם "יום שילומו" מכוון לתשלום בפועל או ליום החיוב. השופטת אחיטוב קובעת, כי כוונת הצו, היא אכן לתקופה מהמועד שהסכום ששולם ביתר היה ברור. דהיינו, מועד השומה הסופית. שיעור הריבית יחושב כפי שהיה בתוקף באותו מועד, דהיינו 0.5% לחודש לגבי כל התקופה ממועד זה ועד התשלום בפועל.

ת.א. 00/2983 , ביהמ"ש המחוזי בת"א, השופטת: ה. אחיטוב.

בשם התובעים: עו"ד דב פישלר.

בשם הנתבעות: עו"ד רועי בר.