מגדל השן ומגדל המוח

בשנות ה-50 הוחלט להקים אוניברסיטה חדשה במדינת ישראל הצעירה, שתשלב לימודים אקדמיים עם ערכי היהדות ולימודי מורשת ישראל. אוניברסיטת בר-אילן החלה את דרכה בקמפוס קטן, ששטחו המקורי היה כ-40 דונם. בעשורים הבאים גדלה האוניברסיטה והתרחבה פי כמה, עד שבתחילת שנות ה-80 הסתבר, כי פוטנציאל הגידול של האוניברסיטה גדול בהרבה משטחה (שהיה באותה תקופה כבר 270 דונם). אז נרכשה כתרומה חלקה שהייתה ידועה כפרדס זרחיה, והוכנה תוכנית בינוי חדשה.

כמעט עשרים שנה חלפו לפני שהתוכניות, המכפילות את שטחו של הקמפוס, יצאו אל הפועל, אולם בשנים האחרונות עוטה הקמפוס הצפוני של בר-אילן שלמת בטון ומלט, זכוכית ודשא, בתנופת בנייה ופיתוח שלא נראתה כמוה במוסד יחיד. בין השאר הצטרפו לקמפוס בניינים חדשים למוזיקה, הנדסה, פסיכולוגיה, מתמטיקה, פארק וטיילת להולכי רגל, בניין אולמות הכנסים בתכנונו של האדריכל הבינלאומי דניאל ליבסקינד, העומד עדיין בבנייה, והבניין הבינתחומי לחקר המוח, שנחנך לאחרונה, בתכנון משרד פרי אדריכלים.

בשלוש השנים האחרונות הושקעו בבר-אילן יותר מ-100 מיליון דולר בבינוי. הושלמה בנייתם של קרוב ל-45 אלף מ"ר, 17 אלף מ"ר נמצאים בבנייה וכ-50 אלף מ"ר נוספים מופיעים בתוכנית האב. על הגידול העצום הזה מנצח מזה יותר מ-20 שנה שמואל גן-אל, סמנכ"ל הבינוי והפיתוח באוניברסיטת בר-אילן. לדבריו, קמפוסים אוניברסיטאים בכל העולם משמשים חממה ליצירתיות אדריכלית ופריחת סגנונות בנייה. בר-אילן רק מצטרפת למגמה.

גלובס: האם מדובר בתאבון מוגזם או בצורך אמיתי?

גן-אל: "לא לא, מדובר בצורך אמיתי. 18 שנה לא יכולנו לבנות (בזמן ההמתנה לאישור תוכנית האב) ונוצר רעב אדיר, אמיתי. הממוצע הארצי של שטח בנוי באוניברסיטאות עומד על 22-20 מ"ר לסטודנט. אנחנו נאלצנו שנים רבות להסתפק ב-10-7 מ"ר לסטודנט. כיום יש בקמפוס כ-160 אלף מ"ר בנוי, על כ-15 אלף סטודנטים (הכוונה לסטודנטים בלימודים מלאים), שהם כ-12-10 מ"ר לסטודנט. עם סיום התוכנית הקיימת נגיע מעל ל-320 אלף מ"ר בנוי.

"העיכובים היו בעיקר בגלל התנגדויות לתוכנית האב, שהגישו אנשי השכונה המקיפה את האוניברסיטה. אבל עברנו בהצלחה את כל הערכאות, ולא נכנענו ללחצים. ההתנגדויות יצרו עיכוב של 18 שנה וחלקן לא היו ענייניות".

גן-אל מספר, כי בשנות ה-80 עבר הגבול הבינמחוזי באמצע הקמפוס. 270 דונם היו ברמת גן ואילו תוכנית הפיתוח הייתה בשטח גבעת שמואל. "הבדיחה הייתה", אומר גן-אל, "שאם חלילה תפרוץ שריפה בבניין היהדות, למשל, שישב על גבול שתי המועצות, היה צריך להחליט לאיזה מכבי אש לפנות. להעברת תוכנית בין שני מחוזות לא היה תקדים. היינו עם רגל אחת בתל אביב ורגל אחת ברמלה בוועדות המחוזיות.

"ראינו שזה לא הולך וביקשנו שיעבירו את כל השטחים לרשות אחת - חשבנו שרמת גן יכולה יותר לקדם את ענייני האוניברסיטה, כרשות גדולה וחזקה יותר. בתחילת שנות ה-90 הוחלט על המעבר לרמת גן וגובשה תוכנית אב חדשה, בתכנונו של האדריכל צבי לישר. לאחר מכן חיכינו עוד 9 שנים עד לקבלת ההיתרים".

בנייה באוניברסיטאות מאופיינת בדרך כלל בריבוי סגנונות ובריבוי "הורים". התקציב מגוייס מתרומות וקצב ההתקדמות נקבע על פי היענות התורמים. לדברי גן-אל, גם התורמים הפוטנציאליים, הנמנים על חבר הנאמנים של האוניברסיטה, חיכו שנים על גבי שנים: "היו גם כאלה שירדו מהעגלה, אם כי בודדים. את בניין לימודי משפטים, למשל, העברנו לתוך הקמפוס הדרומי. התורם אמר 'או מחר או שאני הולך', אז התאמנו את הבניין והקמנו אותו מוקדם יותר". כעת, לאחר שאושרו התוכניות, נפרץ הסכר והחלו לזרום הכספים.

התורמים, שרובם ככולם יושבים בחו"ל, אינם נשארים מרוחקים מהבניינים הנושאים את שמם. הקשר עימם נבנה בהדרגה, אולם משהחליטו להיכנס להשקעה האדירה הכרוכה בבנייה, רבים מהם מבקשים לקחת חלק פעיל בתהליך ובקבלת ההחלטות.

- ומה מידת השפעתם?

"מכרעת ככל שהם רוצים. אני רואה ארבע קבוצות מעורבות בפרויקט: התורמים, הנהלת האוניברסיטה, המשתמשים - המאכלסים את הבניין, והעובדים המתחזקים אותו. לכל אחת מארבע הקבוצות האלה יש אינטרסים שונים ולעיתים אף מנוגדים, והתפקיד שלי הוא לעשות אינטגרציה בין הגורמים. כדי שיהיה שיתוף פעולה, הבנה ומיצוי של הרצונות שלהם, כבר בתהליכי התכנון".

- כיצד מתקיים הקשר עם התורמים?

"בדרך כלל זהו תהליך ארוך מאוד והדרגתי. בתחילה בתרומות קטנות, הצטרפות לחבר הנאמנים, בשלב כלשהו, כשאנו חושבים שזה מתאים, אנחנו פונים אליהם ומציעים להם להקים פרויקט זה או אחר. אחר כך אנו מגייסים אדריכל שיכין הצעה רעיונית, בדרך כלל מציעים כמה תוכניות, ועם החומר הזה נשיא האוניברסיטה וצוות הפיתוח מציגים את התכנים ואת התוכנית לתורם".

התורם יכול גם למנות אדריכל על פי טעמו, כמו במקרה של דניאל ליבסקינד, הנחשב לאדריכל כוכב, שתכנן את המוזיאון היהודי בברלין וזכה לפני כשנה בתחרות לתכנון מחדש של אתר מגדלי התאומים בניו יורק. בבר-אילן אחראי ליבסקינד לתכנון מרכז ווהל, בניין של אולמות הרצאה וכנסים ובו אודיטוריום מרכזי בן 1,000 מקומות. המבנה נמצא מחוץ לקמפוס "עם הפנים לקהילה".

גן-אל: "כחלק מהמדיניות של פתיחות לסביבה, הבניין הזה וכמה בניינים מולו, בגבול הקמפוס, אינם מוקפים בגדר. הכניסה אליהם תהיה כניסה מהרחוב והם יוצרים יחד כיכר עירונית יפהפיה, שתחבר בין הקהילה לבין האוניברסיטה. הטרה היא להקטין את הדיסטנס בין התושבים ומגדלי השן של האקדמיה".

- ליבסקינד הוא הכוכב הכי גדול בין אדריכלי הקמפוס?

גן-אל: "למה? כולם כוכבים, אחד אחד. בני פרי, דגן מושלי (שבנה אצלנו 5 פרויקטים), רות עינב תכננה מספר בניינים בקמפוס, רות מעוז, שתכננה את הפארק בשיתוף עם אדריכלית הנוף של הקמפוס, ורד זוטא".

זוטא, לדבריו, היא דמות מאוד מרכזית בקביעת המראה והאופי של הקמפוס: "להערכתי היא יוצרת את הדבר המרכזי והיחידי שקושר בין הבניינים, שמעוצבים בשפות אדריכליות שונות ומנוגדות".

- למה משקיעים כל-כך הרבה באדריכלות של אוניברסיטאות?

"קודם כל מדובר בריכוז גדול של מבני ציבור, ואנשים רוצים להראות את עצמם ואת יכולתם, ולהיות 'בחברה טובה', לצד גדולי האדריכלים בעולם. חשוב להשקיע במראה החיצוני של הבניינים, שיהיו מרשימים, גם כדי למשוך את לב התורמים. השימוש בחומרים חייב להיות מבוסס על שיקול ארוך טווח - בזמן הבנייה אנחנו מקבלים תרומה, אולם לתחזוקה אין לנו תרומות. חומרים עמידים ואיכותיים דורשים פחות השקעה בתחזוקה. עובדה מעניינת היא שככל שרמת הגמר עולה רמת הוונדאליזם יורדת".

- אפקט חינוכי?

"לא חינוכי - פסיכולוגי. אני לא יודע למה, אבל אדם שרואה בניין יפה, אינו פוגע בו. מקום מוזנח זוכה ליחס של הזנחה ואילו מקום יפה, מתוחזק, מושקע, נשמר יותר טוב. יש אצלנו בניינים שבנייתם הסתיימה לפני 3 שנים והם נראים חדשים לגמרי. ההשקעה מעוררת יראת כבוד והתחשבות. השאלה למה היא באמת שאלה לחוקרי הפסיכולוגיה".

- כמה עולה בניין כזה יחסית לפרויקטים מסחריים רגילים?

"המחיר שאנחנו מדברים עליו כולל את כל העלות ליזם, מהוצאות התכנון, הרשויות והאגרות, ועד ריהוט. יש שלושה סוגים של מבנים ראשיים: בבניין משרדים או בניין כיתות העלות היא כ-1,500 דולר למ"ר; בבנייני מעבדות - כ-2,500 דולר למ"ר בממוצע, כי שם נחוץ ציוד מיוחד ויקר, מיגון צנרת, נידוף וכו'. בין שני אלה נמצאים בנייני אולמות וספריות - שעלותם עד כ-2,000 דולר למ"ר".

הבניינים החדשים משתרעים על פני אלפי מטרים כל אחד. הגדול והחדש שבהם, המרכז הבין-תחומי לחקר המוח, שנבנה בתרומת משפחת גונדה מארה"ב, הוא בניין בן כ-7,500 מ"ר, ב-7 קומות, מבנה ייחודי המשלב טכנולוגיות מתקדמות באדריכלות, לצד אומנות פרי יצירתו של יעקב אגם.

הבניין, בתכנון משרד האדריכלים פרי אדריכלות והנדסה, בראשות אדריכל בני פרי, מעוצב באופן סימבולי כך שהוא מדמה את המוח האנושי ואת המפגש בין תחומי המחקר השונים שהוא מאכלס בתוכו: מצד אחד שורת מעבדות ביולוגיות - מדעי החיים, ומהצד השני שורת מעבדות פסיכולוגיות - מדעי החברה. בתווך, בחלל המרכזי עובר גליל זכוכית ענק, דמוי מבחנה או עדשת מיקרוסקופ, המתנשא לאורך כל שבע הקומות. בחלל זה ממוקם בכל קומה "חדר סיעור מוחות", איזור מיפגש בין הסטודנטים מכל התחומים. בקומת הגן התחתונה, אודיטוריום לכ-350 צופים.

נגיעותיו של יעקב אגם ניכרות ברצפות החללים הציבוריים וחדרי סיעור המוחות, שעוצבו בצבעוניות עזה ושונה בכל חלל. פסל קינטי בעיצובו, אף הוא מסמל מוח אנושי, ניצב בקומת הכניסה, תחת "עין הטלסקופ".

- אדריכל בני פרי, איך ניגשים לפרויקט וממציאים את כל הסימבוליות הזו?

פרי: "זו בדיוק העבודה שלנו. אנחנו לא אדריכלי נישה. כל פרויקט שעשינו עד היום היה פרויקט מיוחד. אנחנו יורדים לעומק הדברים ולכן מפתחים רעיונות ולא סתם חוזרים על שטנצים ומאבדים את המחשבה המעמיקה. יש לנו ניסיון בבניית מעבדות (במכון ויצמן ומתקני בריאות) ויש לנו ידע של מבנים עתירי מערכות".

- הקשר עם התורם הקשה או תרם לעבודה?

"במקרה שלנו לא היו דרישות קשות. התורם הוא זה שהביא את יעקב אגם לפרויקט. כללית, כשיש מעורבות ואכפתיות של התורם, הוא חלק מאוד חשוב בפרויקט. פה למשל התורם הרגיש שחסר לבניין מימד - מכיוון שהוא רב תחומי, הוא חשב שנחוץ מקום לכנסים ולהרצאות ונוספה קומת האודיטוריום".

- העבודה עם אגם הייתה מסובכת?

"כן. עבודה מורכבת, אבל מלאת סיפוק ועניין. הרצפה בצבעוניות עזה ומשתנה נוצרה מיציקות חומר טרצו אפוקסי, עם פיגמנטים לפי הנחיות האומן ובחירה קפדנית של האדריכלים. אף היא נחשבת לפרויקט ראשון מסוגו".

- מה הפרויקט הבא בסדר גודל כזה?

פרי: "גם אני שואל את זה. יש כמה בהתהוות, אבל לא כזה יפה. הפרויקט הבא - אנחנו עוד מחכים לו".