ומה עם עיוותי המס?

זה הזמן לחזור ולהדגיש נושא חשוב, שמהווה (בפועל) פגיעה בלתי מוצדקת בנישום, ומעלה את נטל המס האפקטיבי, במקרים מסוימים, לגבהים שלעיתים אינם ניתנים למדידה. המדובר בעיוותי המס הרבים, שקנו להם, במהלך השנים, אחיזה איתנה בחוקי המס (וגם ברפורמה במס הישיר לא נפקד מקומם), עד כדי כך שיש הסבורים כי שיטת מס הוגנת וכלכלית הינה בבחינת אוטופיה שלעולם לא תתגשם במקומותינו.

נפרט חמישה עיוותי מס קשים, ונסביר את השלכותיהם:

* למרות שחלפו כמעט עשר שנים מיום שהותקנו תקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב) התשנ"ה-1995, ובתקנות הללו אוחד הטיפול לצרכי מס הכנסה בכל סוגי הרכב (למעט רכב עבודה), ובלבד שמשקלו הכולל המותר פחות מ-3,500 ק"ג - עדיין נותרו בחוקי המס סעיפים מקפחים ודרקוניים, הגורמים בהקשר זה לתשלומי מס מופרזים. מדובר בעיקר בהוראות סעיף 27(ב) לפקודה (אין "חילוף" לרכב פרטי), בהוראות סעיף 3(ד) לחוק התיאומים בשל אינפלציה (אין ניכוי נוסף בשל פחת לגבי רכב פרטי) ובהוראות סעיף 9(ג) לחוק האמור (אין הפסד הון ריאלי במכירת נכס קבוע בר-פחת, שהוא רכב פרטי).

עיוות מס זה פגיעתו רעה בתאגידים שבמהלך פעילותם עושים שימוש במספר כלי רכב "פרטיים", ובמיוחד בשל העובדה שבתקנות מס הכנסה (חישוב רווח הון במכירת רכב) התשנ"ז-1997 נקבע במפורש כי לצורך חישוב רווח ההון (במכירת רכב שאינו של יחיד) "ינוכה מהמחיר המקורי כל סכום פחת לרבות כזה שלא הותר בניכוי על פי תקנות הרכב".

* נישומים שכירים, שהינם בעלי שליטה בחברות מעטים, מופלים לרעה, באופן גורף, לעומת כל שכיר אחר. בין היתר, אין המעביד רשאי לנכות לצרכי מס הכנסה את מרבית ההפרשות הסוציאליות בגינם (כמפורט בהוראות סעיף 32(9) לפקודה) ואילו הוצאות אחרות (כמפורט בהוראות סעיף 18(ב) לפקודה) יותרו בניכוי רק בהתקיים תנאים מסוימים, שנקבעו במיוחד לתשלומים שמשלמת חברה שהיא בשליטתם של לא יותר מחמישה בני אדם לאחד מחבריה, שהוא בעל שליטה בה.

יודגש, כי "בעל שליטה" הינו כל מי שמחזיק בחברה, במישרין או בעקיפין, לבדו או ביחד עם קרובו, 10% לפחות באחת הזכויות המהותיות בחברה (גם כאשר מדובר בבעל מניות שאין לו בפועל כל יכולת השפעה בחברה).

כתוצאה מכך, מתקיים ניגוד עניינים מובהק בין העובד (שהינו "בעל שליטה") לבין המעביד, ובמקרים רבים נמנע המעביד מביצוע הפקדות שוטפות - כולן או מקצתן - ונמצא העובד חסר.

* נישום שספג הפסדים תחילה, ולאחר מכן הצליח להפיק רווחים מאותו מקור - יהיה זכאי (בדרך כלל) לקזז את הפסדיו מרווחיו, לעניין תשלום המס. ואולם נישום שהרוויח תחילה, ובשנת מס מאוחרת "הצליח" להפסיד את כל רווחיו - נידון במקרים רבים לעיוות מס מובהק (אין פריסת הפסדים לאחור ואין הורשת הפסדים).

באמצעות ה"טכניקה" הזו, מצליח המחוקק הישראלי להוציא יש מאין ולגבות מס כבד, ללא כל בסיס כלכלי, אך ורק בשל הפרשי העיתוי הללו (שאינם ניתנים לתיקון).

* תוצאת מס עגומה לא פחות צפויה לנישום שהפיק רווחים במסלול א', והפסיד בו זמנית, או קודם לכן, סכומי עתק במסלול ב'. ברוב המקרים, יושת עליו מלוא המס החל על רווחיו, ואילו ההפסדים שספג יקנו לו את הזכות לא לשלם מס אי פעם, בעתיד, לכשישכיל להפיק הכנסות מתאימות, ומאותו סוג.

במקרה זה, מדובר בעיוות מס כפול ומכופל, שכן אין הנישום המתוסכל נהנה ולו גם מתחושה זמנית של התעשרות, ואף במועד שבו נכפה עליו תשלום המס ברור היה לכל בר-בי-רב כי מדובר בעיוות מס בוטה.

עיוות מס שכזה היה נמנע, כמובן, אילו הותר לנישום לקזז את שווי מגן המס ההיפותטי, הגלום בהפסדיו, כנגד חיוב המס החל על רווחיו.

* נישום שנאלץ למשוך, בטרם עת, כספים שעומדים לזכותו בקופות גמל, שלא בדרך של קיצבה, חשוף להטלת מס שרירותית ובלתי מתפשרת, בתוקף תקנות שהותקנו כדין ע"י שר האוצר באישור ועדת הכספים של הכנסת (כללים בדבר חיוב במס על תשלומים לקרן שלא אושרה ותשלומים שלא כדין, התשכ"ב-1962). בדרך כלל, יוטל במקרה כזה על הנישום ביש המזל מס בשיעור של 35%, לכל הפחות, על כל מרכיבי המשיכה, וזאת אף אם המושך פטור ממס, או ששיעור המס שהוא חייב בו נמוך מ-35%.

עיוות המס האמור פגיעתו רעה בעיקר בחוסכים שנאלצים לגייס כסף במהירות, ובעקיפין הינו מהווה תמריץ רב עוצמה להותיר את הכספים הללו, לשנים רבות, בידי קופות אדירות עצמה, שלא תמיד מנוהלות ופועלות אך ורק לטובת החוסכים.

אמנם, בשנים האחרונות נפתח צוהר של תקוה בפני נישומים נחושי-דעת ובעלי כושר עמידה, שכן בתי המשפט מנסים לעמוד בפרץ - במקרים מסוימים - כדי למנוע חיובי מס אוטומטיים ושרירותיים, שניתן להניח כי אינם משרתים את תכלית החקיקה, אך על הנישום לנהל מאבק יקר ומתמשך, קודם שיזכה בניצחון שכזה (אם בכלל).

עיוותי המס הללו (ורבים כמותם), משפיעים לרעה על הנישום הבודד ומפחיתים את המוטיבציה העסקית שלו, ובסופו של דבר, פגיעתם רבה וקשה גם על כלל המשק. *

הכותב הוא ממשרד רוז'נסקי, הליפי, מאירי ושות'