רף חדש של חוסר תום לב

בין ש.א.י מועדונים בע"מ (להלן: "המבקשת") לבין חברת "אוצר מפעלי ים בע"מ" (להלן: "החברה") - שהינה חברה עירונית-ממשלתית - נחתם חוזה הרשאה, ולפיו ניתנה למבקשת הרשאה להקים מיזם עסקי בשם "זום אירועים בנמל" בנמל תל-אביב הישן (להלן: "העסק").

לאחר החתימה על החוזה, החלה המבקשת בפעולות שונות, כדי שתזכה לקבל רישיון לעסק. בפועל נראה, כי העסק פעל למרות שלא ניתן לו רישיון, ועל כן ציווה בית המשפט לעניינים מקומיים על הפסקת העיסוק בעסק.

בעקבות כך הגישה המבקשת בקשות נוספות לרישיון עסק, וכן בקשה להיתר לשימוש חורג. סופו של דבר, לאחר תהפוכות שונות, נדחתה בקשת המבקשת, ניתן נגדה צו סגירה והעסק נסגר.

בעקבות כך עתרה המבקשת לביהמ"ש, שיתן צווים שיכפו על העירייה ועל הוועדה המקומית ליתן למבקשת היתרים ואישורים להפעלת העסק. הדיון נתגלגל לביהמ"ש המחוזי בת"א ונדון בפני השופטת ציפורה ברון.

לטענת המבקשת, בניגוד לעסקים אחרים בנמל, היא פעלה בדיוק קפדני על פי הנחיות בכירי העירייה והוראותיהם, ולמרות זאת מנעה ממנה העירייה את קבלת הרישיון המיוחל.

לשיטתה, היא הולכת שולל ע"י החברה העירונית-ממשלתית, מחד גיסא, וע"י העירייה, מאידך גיסא; המבקשת הוכנסה לחיוב חוזי ארוך טווח המצריך השקעות כספיות גדולות, בה בשעה שהחברה יודעת, כי העירייה אינה מוציאה רישיון בנמל לעסק. התנהגות זו של העירייה והחברה מטעמה, מעידה על חוסר תום הלב הקיצוני שלהן.

העירייה, כמו המדינה, היא נאמן של הציבור, ובידיה הופקד האינטרס הציבורי לשם שימוש בהם לטובת הכלל, קובעת השופטת ברון. עיריית ת"א היא רשות ציבורית, וככזו חלים עליה כללי המשפט המנהלי, בהם החובה לפעול בהגינות, ביושר, בסבירות, תוך שוויון, בתום לב, ללא שרירות, שלא בדרך של ניגוד עניינים ושלא בדרך מפלה. בעצם, על הרשות לקיים את כללי הצדק הטבעי, או בקיצור - לפעול בהגינות.

אומנם, מהחוזה עולה, שהמבקשת ידעה כי עליה לפעול על מנת לקבל רישיון כדין להפעלת העסק. דע עקא, החברה הינה עירונית-ממשלתית, וברי כי מנהליה מכירים את הנהלים השונים, כולל הדרישות הדווקניות שמציבים המשיבים בפני חברות המעוניינות בקבלת רישיון. נוצר הרושם, שהחברה והעירייה יצרו בפני כולי עלמא, כולל המבקשת, את הרושם, כי אזור הנמל עתיד להיות אזור בילויים לילי, ולכן סביר היה להניח מבחינת המבקשת, כי לאחר החתימה על החוזה עם החברה, השלב הבא המתבקש הוא קבלת רישיון, שלא אמור להיות דבר בלתי ניתן להשגה.

שכל ישר והגיון בריא מורים, כי העובדות בשטח (לפיהן אין עסק אחד בנמל עם רישיון) עולות בקנה אחד עם הדברים שנאמרו בפרוטוקול הישיבה של החברה (לפיהם ידוע כי אין עסק אחד בנמל שיש לו רישיון עסק וכי העירייה לא יכולה להוציא רישיון או עסק או היתר בנייה, ולכן קיימת הבנה לעניין זה בין הנמל לבין העירייה), מה שמותיר את העירייה והמשיבים באור שלילי במיוחד.

אכן, בית משפט זה לא נכנס לנעליהן של רשויות הרישוי השונות ולא מתכוון להחליף את שיקול המשיבים. עם זאת, ניתן לבחון את סבירות ההחלטות ומידת תקפותן העניינית, או, במילים אחרות, האם נהגו המשיבים בתום לב, כדין ובסבירות הראויה, בדחותם את בקשת המבקשת לרישיון עסק, והאם השיקולים שהנחו אותם ענייניים, לא זרים ולא שרירותיים.

מהעובדות עולה בבירור, כי אגף הרישוי בעירייה נהג במבקשת באופן שלא מתיישב עם אמות המידה הנדרשות מרשויות ציבוריות, עת הטעה אותו והמציא לה מסמך המדבר על מתן היתר לשימוש חורג, בעוד לעניין זה אין לו כל סמכות.

זאת ועוד, מנהל אגף הרישוי לא יודע להצביע על עסקים דומים, שנדרשו לעמוד באותם תנאים שנדרשים מהמבקשת, ומסביר זאת בנימוקים יצירתיים. אם הוא לא יודע לענות על השאלות הללו, מי ידע? בכל מקרה, עדותו שופכת אור שאינו חיובי על התנהלות אגף הרישוי והעירייה.

אומנם נקבע, כי בית המשפט לא יתערב בבקשתו של מי שסורבה בקשתו לרישיון עסק, אם היה חוסר ניקיון כפיים.

גם אם מתיאור העובדות עולה, כי המבקשת הפעילה את עיסקה מדי פעם ללא רישיון, ובכך ניתן אולי לומר כי דווקא היתה חסרת ניקיון כפיים, חוסר ניקיון כפיהם הכבד של המשיבים מטה את הכף לרעתם, כך שבכל מקרה יש להכיר במקרה כחריג לכלל שקובע, כי עתירה של עותר שבא בחוסר ניקיון כפיים תידחה.

חוסר תום ליבה של העירייה ושל החברה זועק לשמיים: מחד הצהירו העירייה והחברה, כי אזור הנמל מיועד להיות איזור בילויים, ולכן חתמה המבקשת על החוזה עם החברה, שמחייב אותה לדאוג לקבל רישיון מהמשיבים, מנגד - אומר יו"ר ועדת הפיתוח של החברה, בעת דיון על זכיית המבקשת במכרז ועל עניינים דומים נוספים, כי "אין עסק אחד בנמל שיש לו רישיון עסק", ויו"ר הדירקטוריון של החברה מאשר את דבריו, לאור ישיבות שקיימו עם בכירי העירייה, כולל ראש העיר ומנכ"ל העירייה.

מדברים אלו עולה באופן חד-משמעי, כי יש הסכמה שבשתיקה בין החברה לבין העירייה, לפיה בעלי העסקים מגישים בקשותיהם לעירייה, והיא מצידה אינה מוציאה היתרי בנייה ורישיונות לעסק לאף אחד בנמל, אך גם 'לא עושה בעיות' לאף אחד. בעצם, מדובר בבקשות סרק, חסרות כל סיכוי עוד לפני שהוגשו. ע"י צורת פעולה זו, מעלה עיריית ת"א את מושג 'חוסר תום הלב' של רשות ציבורית לגביהם חדשים.

התוצאה הסופית: ניתן צו המורה לעירייה להנפיק למבקשת רשיון עסק.

ה"פ 00/1119, ביהמ"ש המחוזי בת"א, השופטת: צ. ברון.

בשם המבקשת: עוה"ד א. בומבך, ד. פרומוביץ.

בשם המשיבים: עו"ד ע. באן