פיזור האוכלוסין מצוי בהישג יד

כדי לאפשר איכלוס נוסף בכפרים יש לבטל שתי קבוצות חסמים: המבנה האירגוני הקואופרטיבי של הישובים הכפריים, ובפרט של הקיבוצים, והחלטות מוסדות התכנון ומינהל מקרקעי ישראל, המגבילים ומעכבים בפועל את פיתוחם והרחבתם של היישובים הכפריים

מאז קום המדינה, ולמעשה עוד בתקופה שקדמה לכך, מנסים קברניטי התכנון המרחבי ברמה הלאומית לנקוט מדיניות של "פיזור אוכלוסין". בחסות מדיניות זו הוקמו ופותחו ערים, עיירות וחבלי פתוח כפריים. עד כה, יישום המדיניות זכה להצלחה מועטה ביותר, וזאת למרות הכספים הרבים שהושקעו בכך.

לאחר למעלה מ-50 שנות "פיזור אוכלוסין", יש כיום הזדמנות לממש את אשר לא הושג עד כה.

מסיבות שונות, רבות ומגוונות, מרבית ההתיישבות הכפרית, ובעיקר מרבית הקיבוצים, נמצאים בשנים האחרונות במשבר כלכלי, חברתי ודמוגרפי. ברור כי כדי להבטיח המשך קיומן העתידי של נקודות יישוב רבות, מתחייב מעשה של שינוי, כזה שיאפשר איכלוס נוסף של תושבים ויצירת חברה רב דורית מתחדשת, המסוגלת לספק לתושביה שירותים ברמה ראויה.

כדי לאפשר איכלוס נוסף בכפרים, יש צורך בביטולן של שתי קבוצות חסמים, המונעות כיום פיתוחם של היישובים הכפריים. הקבוצה האחת קשורה במבנה הארגוני הקואופרטיבי של הישובים הכפריים, ובפרט של הקיבוצים. הקבוצה השנייה קשורה בהחלטות של מוסדות התכנון הממלכתיים ומינהל מקרקעי ישראל, המגבילים ומעכבים בפועל את פיתוחם והרחבתם של היישובים הכפריים.

נושא המעבר מקואופרציה להפרטה מטופל כיום ע"י חלק ניכר מהיישובים הכפריים, ואילו ביטול החסמים התכנוניים והביורוקרטיים נתון להחלטת הממשלה.

על מנת לשמור על אורח חיים כפרי ולספק שירותים ברמה ראויה, ראוי כי גודלם של היישובים הכפריים יהיה בהיקף של כ-500 משפחות, או כ-1,750 תושבים. מדובר בתוספת של כ-400 משפחות בכל ישוב. על מנת ליצור התפלגות גילאים "נורמלית" וחברה רב דורית מתחדשת, ראוי לדרג את האיכלוס של המתיישבים החדשים לשני פרקי זמן: מחצית המתיישבים, כ-200 משפחות, באופן מיידי, ועוד כ-200 משפחות בעוד כ-20 שנים.

בהערכה אינטואיטיבית נראה, כי קיים ביקוש למגורים במרבית היישובים הכפריים הנמצאים בטווח "יוממות" ממרכזים מטרופוליניים. מבין כ-770 הישובים הכפריים בישראל , נראה כי לפחות 400 ישובים נמצאים בתחומי הביקוש, וכי הסרת החסמים הארגוניים והמוסדיים, תאפשר להוסיף בהם כ-200 משפחות בכל יישוב בטווח הקרוב. מדובר בתוספת של 80,000 משפחות ליישובים הכפריים הנמצאים ברובם באזורי התווך, מוגבלי הפיתוח, בין המטרופולינים (חיפה, תל אביב, ירושלים ובאר שבע) ובקרבתם.

80,000 משפחות, משמעותן כ 280,000 תושבים שיתווספו למרחבים הכפריים וייצאו מהגודש האורבני, בעיקר של מרכז מרכז הארץ. בתוך כ-20 שנים נוספות, ניתן יהיה לקלוט באזורים אלו 280,000 תושבים נוספים. מדובר כאן בתוכנית, אשר יכולה לנייד, בתוך כ-20 שנים, למעלה מחצי מיליון תושבים מהגודש האורבני אל המרחבים הכפריים, בלא הכוונה יזומה ובלא השקעות ממלכתיות כבדות, אלא בהתאמה למפגש שנוצר בין היצע לביקוש בתחום זה. ניצול הזדמנות, ולא מדיניות מכוונת.

מי שחרד מבזבוז משאב הקרקע ואובדן השטחים הפתוחים, ראוי שיתייחס לנתוני המאקרו הבאים. תוספת של 400 יח"ד בישוב כפרי יכולה להתבצע מחציתה בתחום הישוב הכפרי הקיים, על בסיס של "התחדשות כפרית": "פינוי ובינוי" מבנים ישנים ופגי תוקף,מילוי בשטחים פנויים ושינוי ייעוד מ"מבני משק למגורים". מחצית התוספת - 200 יח"ד, תהיה על חשבון הפשרת שטחים חקלאיים. היות ומרבית השירותים לציבור קיימים בישוב הקיים (ובעודף), הרי ש"ההרחבה" תהיה נטו למגורים פלוס דרכים וקצת שטחים ציבוריים פתוחים. בצפיפות של 2 יח"ד לדונם נטו ובתוספת 25% לדרכים ולשצ"פ - תצרוכנה 200 יח"ד הנוספות, כ-125 דונם בלבד.

כאשר מדובר ברמה הלאומית, הרי 400 ישובים יצרכו לכל היותר כ 50,000 דונם קרקע חקלאית, בכל הארץ במשך 20 השנים הבאות. לשם השוואה, קליטה של 560,000 תושבים בצפיפות אורבנית ממוצעת מקובלת של 8000 תושבים לקמ"ר (או 8 תושבים לדונם ברוטו-ברוטו עירוני, דוגמאת כפר סבא), תצרוך כ-70,000 דונם ברוטו-ברוטו, היינו, בכ-20,000 דונם יותר מאשר התוכנית המוצגת כאן, להחייאת המגזר הכפרי.

גם בערים ניתן לקלוט חלק מהאוכלוסייה הנוספת על בסיס פינוי-בינוי ושטחי "מילוי" בתוך הערים, כך שבפועל יידרשו פחות מ-70,000 דונם עבור החלופה העירונית. כמו כן, ראוי לציין, כי היות ומרבית האוכלוסייה אשר תיווסף לכפרים, תישען בתעסוקתה ובמרכיבים שונים של השירותים, על המרכזים העירוניים.

ניתן לומר, שהגדלת הצריכה של הקרקע בכפר תגרום גם להגדלת הצריכה של הקרקע בעיר, ובסה"כ, מדובר על חלופות, פחות או יותר, שוות ערך מבחינת צריכת הקרקע והשטחים החקלאיים-הפתוחים.

מילוי וניצול בנייני הציבור (גני ילדים, בתי ספר, מועדונים וכיו"ב) המתרוקנים בהתיישבות הכפרית, באמצעות תוכנית זו, יאפשר לייעל באופן משמעותי את תיפקודן של הרשויות המוניציפליות ולהקטין את ההוצאה הממוצעת לנפש. פתרון זה עדיף על פני בניית מערכי שירותים חדשים בשכונות העירוניות החדשות.

לעניין עיירות השדה, זוהי להערכתי ההזדמנות הגדולה שלהן להגיע ל"נקודת ההמראה" ולמפנה כלכלי חברתי חיובי. עיירת שדה מצויה, כמו קרית גת, שדרות, נתיבות וכיו"ב, מוקפת בדרך כלל בכ-20 עד 30 יישובים כפריים (מושבים וקבוצים), הפרוסים בטווח של כ-10 ק"מ ממנה ומצויים ב"תחום ההשפעה" שלה לעניין השירותים לסוגיהם. עיבוי משמעותי של הישובים הכפריים יוכל לצקת תוכן בפעילות העסקית ובמערך השירותים בערי השדה ולהחזיר להן את מקומן ההיסטורי בתפקוד המרחבי.

אם בעבר, חבר הקבוץ קבל את ארוחותיו בחדר האוכל ואת מלבושיו במחסן הבגדים, הרי עתה בעידן ההפרטה, הוא רוכש אותם באופן עצמאי. אל חבר הקבוץ מצטרפים עוד 400 משפחות, על ציר הזמן, באופן שכל יישוב כפרי הופך לכוח קנייה וצריכה של שירותי חינוך, תרבות, רפואה וכיו"ב בעיירת השדה. כאשר מדובר ב-20 יישובים, ובכל אחד 500 משפחות, מדובר ב-10,000 משפחות ובכ-35,000 תושבים. זהו כוח קנייה עצום, אשר יוכל להניע את גלגלי הכלכלה והחברה בערי השדה.

תוספת אוכלוסייה זו תיצור "ספי כניסה" לפעילויות כלכליות, תרבותיות ואחרות, אשר לא היו עד כה. כתוצאה מכך, תהיה יוזמה כלכלית, ייווצרו מקומות עבודה וימומש החזון ההיסטורי של עיירות השדה כמוקדי השירותים והכלכלה של האזורים הכפריים. על ציר הזמן, עם היווצרות השירותים וההזדמנויות לסוגיהם בעיירת השדה, כמובן שהדבר יהפוך את העיירות לאטרקטיביות יותר וימשוך אליהן עוד אוכלוסייה "חזקה", באופן שיווצר מנוף למהפך תדמיתי חיובי ובסיס ל"המראת" העיר.

ככל שניתן להעריך עתה, עיבוי המערך הכפרי בישראל הוא הפתרון הראוי לניוד אוכלוסייה מהמרכז לפריפריה, להפחתת הגודש במרכז, להצלת נקודות יישוב כפריות, להמראתן הכלכלית, החברתית והדמוגרפית של עיירות השדה, לצמצום פערים חברתיים בין מרכז לפריפריה ובין עיר לכפר ולניצול מיטבי של תשתיות פיזיות ושירותים ציבוריים המצויים בפועל במגזר הכפרי. חשוב לא פחות - מהלך כזה עשוי להתניע פעילות מאקרו כלכלית בישראל.

הכותב הוא מתכנן ערים.