לא ערבים

שופטי בג"ץ דחו את עתירתו הראשונית של אלי מימון-כהן, המואשם בתאילנד ברציחת גרושתו, לחייב את מדינת ישראל לבקש את הסגרתו מתאילנד, למרות היעדר הסכם הסגרה בין שתי המדינות. העתירה נסמכה על שתי טענות עיקריות - על החשש שאם יורשע הוא צפוי לעונש מוות, ועל שוני בדין הפרוצדורלי - בתאילנד, נטען, לסניגוריה אין זכות לעיין בראיות התביעה בטרם משפט.

ראשוניות העתירה בדרישה של אזרח ישראל לחייב את מדינת ישראל לדרוש את הסגרתו, למרות חיסורו של הסכם הסגרה בין המדינות. אך לא רק בכך. פסק הדין של שופטי בג"ץ (נכתב בידי השופט יונתן עדיאל, בהסכמת עמיתיו) ראוי לעיונו של כל ישראלי שמתכוון בעתיד לבקש ממדינת ישראל לחלצו מידי שיטת משפט זרה.

השופט עדיאל פתח בבדיקת טענת העותר לאור תכליות דיני ההסגרה ולאור תכליות דיני סמכות השיפוט של ישראל על ישראלים. במישור הראשון, הובהר שתכליתה הראשית של ההסגרה היא העמדתו של הנאשם (הישראלי) לדין. "תכליתו העיקרית של מוסד ההסגרה, לפיכך, אינה להיטיב עם המבוקש, אלא לאפשר את העמדתו לדין בגין עבירות שביצע".

במישור השני, אכן ישראל קבעה תחולה פרסונאלית של דיני העונשין שלה, באופן המקנה לה סמכות לשפוט עבירה שבוצעה ע"י ישראלי, או כנגד ישראלי, גם אם העבירה בוצעה בחו"ל. ואולם, לאחריות הפרסונאלית תחולה שיורית; עדיין התחולה הטריטוריאלית (סמכות בתי המשפט שבשטחם בוצעה העבירה) היא זו המובילה. כך בדין הבינלאומי וכך בדין הישראלי.

"אופייה השיורי של התחולה הפרסונאלית", המשיך וקבע השופט עדיאל, "סותר את הטענה בדבר קיומו של אינטרס ציבורי מיוחד בשפיטתו של העותר בישראל. גם אם מדובר במספר זיקות פרסונאליות לישראל (סעיפים 14 ו-15 לחוק העונשין), הזיקה הדומיננטית היא עדיין הזיקה הטריטוריאלית, ובהיעדרה אין לומר כי האינטרס הציבורי דורש העמדתו של העותר לדין בישראל".

הטענה בדבר אי מתן זכות לסניגוריה לעיין בראיות התביעה בטרם משפט (זכות הנחשבת בישראל לזכות יסוד) נדחתה, מפאת אי הוכחתה. שופטי בג"ץ מיאנו "לשפוט" את שיטת המשפט התאילנדי (שכאמור, גם לא הוכחה).

האם הסכנה שמימון-כהן יומת אם יורשע מצדיקה התערבות של מדינת ישראל? תשובת השופטים היתה שלילית. למרות הזכות הבסיסית לחיים, אמנות בינלאומיות מכירות בזכותן של מדינות לגזור עונש מוות ב"עבירות חמורות מאוד", דוגמת עבירת הרצח.

גם הזכות להגנה דיפלומטית לא תסייע לעותר, באשר היא זכות הניתנת למדינה ולא זכותו של הפרט. לפיכך, למדינה מסור שיקול דעת אם להפעיל את זכותה, אם לאו. לאזרח אין זכות לקבל הגנה דיפלומטית מהמדינה. *

(בג"ץ 3992/04 מימון-כהן נ. שר החוץ ואח', פס"ד מיום 5.8.04. השופטים אליהו מצא, אשר גרוניס ויונתן עדיאל)