תביעת השבה תוגש כהשגה

האם תביעה להשבת ארנונה שכבר שולמה, הינה בסמכותם של בתי המשפט האזרחים? על כך משיב בימ"ש השלום בשלילה, תוך שהוא קובע, שבעניין זה יש לילך בדרך של הגשת השגה. קופת חולים מכבי (להלן: "התובעת") מחזיקה במרפאה בתחום השיפוט של עיריית יבנה (להלן: "העירייה"), וחויבה בארנונה על-פי סיווג "מרפאות ורופאים". קופת חולים טוענת, כי עד שנת 1999, לפי צווי המיסים שחלו, היו מוסדות רפואה פטורים מארנונה כללית, עקב ייעודם המיוחד, ועל כך חויבה בתשלום ארנונה שלא כדין.

בשנת 1999 שונה צו המיסים ונקבע, כי הגופים הפטורים כנ"ל ישלמו שליש מן הארנונה הכללית, כ"אגרת פינוי אשפה ושירותים". הקביעה, כאמור, עומדת בניגוד לפסיקת בית המשפט, לטענת התובעת.

לטענת התובעת, בכל השנים שעד 2002 היתה פטורה מתשלום ארנונה, כיוון שאושרה לצרכי פיטורין על פי סעיף 5(ז) לפקודת מיסי העירייה ומיסי הממשלה (פיטורין) 1938. התובעת מוסיפה, כי עמדתה זו אושרה על-ידי בג"ץ, בו נקבע קיום הפטור כאמור לעיל.

קופת חולים הגישה לבימ"ש השלום ברחובות תביעה כנגד העירייה, להשיב לה את הארנונה ששולמה במסווה של אגרת פינוי אשפה ושרותים, כיוון שנגבתה שלא כדין.

העירייה הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף, בטענה לחוסר סמכות עניינית של ביהמ"ש. לטענתה, על התובעת היה להגיש השגה לפי חוק רשויות מקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו - 1976 (להלן: "החוק"), לאחר מכן ערר, ורק אחר כך זכאית היא להגיש עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים. אם לא עשתה כן - אין לבית משפט זה הסמכות לדון בתביעה.

הבקשה הועברה להכרעתה של השופטת שטמר. על-פי סעיף 3 לחוק, הסמכות הראשית והעיקרית לדון בהשגה על דרישת ארנונה היא למנהל הארנונה, אחר כך בערר על החלטתו לפני ועדת הערר, ולבסוף בערעור מנהלי לביהמ"ש לעניינים מנהלים.

שוב אין מחלוקת היום, כי מקום שניתן לפנות בהשגה על-פי החוק והוראותיו, על הנישום לעשות כן. אדרבא, נקבע כי יש ליתן פרשנות מרחיבה גם לסמכויות בית המשפט לעניינים מנהליים.

אמנם, מנגד עומדים פסקי הדין הרואים בתקיפת הארנונה בפני מנהל הארנונה אפשרות מוגבלת בלבד, לפי העילות הצרות שבחוק, ולא בנושאים עקרוניים, שיש להביא בפני בית המשפט. אך, המגמה הרצויה היא הרחבת סמכויות מנהל הארנונה שבסעיף 3 לחוק, קובעת השופטת שטמר.

האם הדין שונה יהיה לעניין הסמכות, מקום שהמדובר בארנונה שכבר שולמה, והנישום מבקש השבתה?

עקרונית, קובעת השופטת שטמר, נראה שצריך להיות אותו דין עצמו להשגה כמו להשבה, שאם לא כן, תהפוך ההשבה להיות קיצור הדרך לפניה לערכאות ולעקיפת המנגנון המנהלי, למרות הדגשת סמכותו של המנגנון המנהלי.

בעניין סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בתביעת השבה, חלוקות הדעות: כאלו המצדדים בסמכות בתי המשפט הכלליים טוענים, כי אין לראות בתביעת השבה משום "עתירה נגד החלטה של רשות" כנדרש בסעיף 5(1) לחוק בתי משפט המנהליים תש"ס - 2000, כי אם תביעה כספית, שהסמכות לדון בה היא על פי סכום התביעה.

אחרים סבורים, כי אין הצדקה לאבחנה בין תקיפה ישירה של החלטת הרשות לבין תקיפה עקיפה, ומשום הסמכויות הייחודיות של בית המשפט לעניינים מנהליים, שהכוונה היתה שידון בכל הנושאים הענייניים שבסמכותו - גם נושאי השבת ארנונה הם בסמכותו הייחודית.

ההנמקה העיקרית היא שהגשת תביעה להשבה אינה אלא עקיפת חוק הערר, תוך "קיצור דרך" כאמור לעיל, ואין לאפשר זאת.

השופטת שטמר קובעת, כי ניתן ללמוד הלכה מהערת הנשיא ברק בפס"ד עיריית רעננה נ' ייזום, כדלקמן: "...(ה)אם ועדת הערר מוסמכת להורות על השבת סכומים ששולמו ביתר? הגעתי לכלל מסקנה כי התשובה על שאלה זו היא בחיוב".

השאלה העקרונית, אם תביעה להשבת סכומים שנגבו על ידי רשות מקומית דינה כדין תביעה כספית גרידא, או שעליה לעבור בכור היתוך של ועדות הערר, צריכה להיות דומה, בין שעסקינן בהיטלי ביוב ואגרת צריכת מים, ובין שעסקינן בגביית ארנונה.

בענייננו טוענת קופת חולים, כי אין התביעה עוסקת בענייני סיווג כי אם בחיוב בלתי חוקי. ולא היא - קובעת השופטת שטמר - השאלה אם יש לסווג קופת חולים לפי אחת האפשרויות השונות על פי צו הארנונה היא שאלה שבסיווג, ולעניין זה ראה שוב מגמת ההרחבה בסמכויות ועדת הערר, כפי שהובאה לעיל.

האם דין מיוחד למקרה שבו העירייה חייבה את הנישום שלא כדין בארנונה, למרות שהיה פטור מתשלומה? לכאורה ניתן היה לטעון לחריגי הלכת לה נסיונל והלכת קזס, אולם אלו לא נטענו. גם אילו נטענו, נראה כי מגמת הפסיקה כיום היא לראות בהלכות אלו משום יוצא מן הכלל.

על כן, קובעת השופטת שטמר, לבימ"ש השלום אין סמכות לדון בתביעה.

התוצאה הסופית: התביעה נדחתה על הסף.

ת.א. 03/2881, בימ"ש השלום ברחובות, השופטת: ש. שטמר.

בשם התובעת: עו"ד טל יצחק-אזרואל.

בשם העירייה: עו"ד איתן בראש.