כולם מדברים על זהב, אבל בקושי יש כסף

בדרכו השקטה, הפך הג'ודו לענף הייצוג מספר אחת של ישראל: אלופי עולם, אלופי אירופה ותקוות למדליות באתונה. הליגה המקומית היא, בהשוואה לכדורגל, המקבילה של הפרמייר-ליג באנגליה או הסרייה-אה האיטלקית. אז למה למנכ"ל אין כסף להחזיר הוצאות נסיעה? ולמה הוא נוסע לאתונה על תקן פיזיותרפיסט? סיפור על ענף ספורט שרוצה להביא את הזהב, אבל צריך יותר מכל את הכסף.

האמת היא שעופר בן-צבי, מנכ"ל איגוד הג'ודו, בכלל לא צריך לפתוח את הפה. שהייה קצרה ב"משרדי" האיגוד מדברת בעד עצמה. מדובר בחדר שבחברות רבות היה עשוי לשמש כחדר-ישיבות שחולק באופן מלאכותי למסדרון צר שממנו יוצאים "חדרי" עבודה, שאיגוד הג'ודו חולק ביחד עם כמה איגודי ספורט אחרים בשיטה שנראית כמין פשרה בין קירות לאופן-ספייס.

בשניות הראשונות לוקח זמן להפריד בין המחשבות שלך לרעש הטלפונים והשיחות שמסביב, בשניות שלאחר-מכן, אין אחד שלא ישאל את עצמו את השאלה הבלתי-נמנעת: איך, לכל הרוחות, אפשר להוציא מהמקום הזה אלופים?

כשמגרילים ג'ודוקא ישראלי

כשנבחרת ישראל בכדורגל מגרילה את צרפת או ספרד בשלב הבתים של מוקדמות היורו או המונדיאל, יודעים כולם שהמאבק יהיה לכל היותר על המקום השני.

קצת מדהים לחשוב במונחים האלה, אבל בכל מה שקשור לג'ודו, ישראל נחשבת לאימפריה בקנה-מידה אירופי. "זאת ההוכחה הכי טובה למעמדנו באירופה, הפנים של ראשי הנבחרות שמגרילים ג'ודוקאים מישראל", מגלה בן-צבי ומוסיף, "אפילו הליגה המקומית בג'ודו, זאת שמשודרת בערוץ הספורט, היא אחת הליגות האיכותיות בעולם".

לכאורה, ענף הג'ודו הוא האחרון שזקוק כאן לחסדיו של מישהו: אלופי עולם בכל הגילאים, מנצחי טורנירים יוקרתיים, מדליסטים אולימפיים והמון תקוות להמשך. אלא שבסד התקציבי שבו מתקיים הענף, כל סטייה ולו הקלה ביותר מהתכניות עלולה להביא לקריסה כלכלית.

תקציב איגוד הג'ודו בישראל הוא כשלושה מיליון שקל לשנה. לשם השוואה, תקציב איגוד הג'ודו הצרפתי למשל, מגיע ל-21 מיליון יורו. רק באנגליה מסתפקים בתקציב דומה, אבל לכל נבחרת ג'ודו בנפרד. "וגם שם, הכדורגל הוא ענק", מעיר בן-צבי בחיוך. בישראל אמורים משהו כמו 700 אלף דולר לקיים ליגה סדירה, תוכניות למצטיינים, משלחות לתחרויות חשובות בעולם, טיפוח הדור הבא ועוד כל מיני "זוטות", כמו החזרי הוצאות נסיעה לג'ודוקאים המצטיינים.

"באילוצים כלכלים שכאלה, אנחנו מוכרחים להיות ממוקדים במטרה, אנחנו בוחרים את המצטיינים, מאמנים אותם במסגרות נבחרות ישראל השונות (קאדטים 16-18, ג'וניור 18-20 ובוגרים. נ.ק) מוציאים פעם אחת לתחרות, ואם יש הישגים ממשיכים לטפח אותם הלאה", מסביר בן-צבי את ההתמקדות בניהול למטרות הישגים. "מי שמצליח בתחרויות והופך לחבר הסגל האולימפי, מקבל ליווי ותכנית אימונים כמו ביפן". ב"ליווי", מתייחס בן-צבי בין היתר לליווי צמוד של פיזיולוג, פסיכולוג, תזונאי, פיזיותרפיסט וכמובן כל הצוות המקצועי. לדבריו, מגיעה עלות הכשרתו של ג'ודוקא מצטיין מגיל 14-15 ועד לשלב שבו יהיה בפסגת הקריירה שלו, למשהו כמו 4 מיליון שקל על פני עשר שנים.

רק לפני שבוע התחרתה נבחרת הקאדטים בתחרות בספרד ושבה עם שלל מדליות מרשים של 4 מדליות זהב ואחת מכסף (לאחר התמודדות בין שני ישראלים שהעפילו לגמר...). רק חצי מחברי המשלחת מומנו מכספי האיגוד, החצי השני טס על חשבון ההורים.

מי משלם למומחה לתזונה

לא צריך להיות חשב מדופלם כדי להבין שבסדרי הגודל של העלויות שמונה בן-צבי, אין סיכוי לכסותן מהתקציב הסדיר. אז איך בכל-זאת כל העסק מתקיים? "זה קצת עצוב, אבל הרבה אנשים באים לעסק הזה בהתנדבות". אחד כזה למשל הוא הדיאטן הקליני צחי כנען: לצופי הטלוויזיה מוכר כנען בעיקר כמי שהשיל כמה קילוגרמים מגופו של רפי גינת. ביום-יום הוא מטפל, בין היתר בג'ודוקא מיכל פיינבלט: "מיכל מתחרה במשקל עד 52 ק"ג והיתה לה בעיה; אם היא היתה אוכלת כרגיל, היא היתה עלולה להיפסל בשקילה ולעבור אוטומטית לקבוצת משקל אחרת שבה אין לה סיכוי רב. מצד שני, כדי להגיע למשל הרצוי היא היתה ממעטת באכילה לפני השקילה ואז מגיעה חלשה לתחרות עצמה. התזונה המיוחדת שלה מצריכה פגישה פעם ביומיים ומעקב טלפוני כמעט מדי יום, אני כבר הפסקתי לבקש כסף מאיגוד הג'ודו, אני מסתפק בהצלחה של מיכל ובידיעה שביום אחד, אם תהיה מדליה, יהיה לי בה איזשהו חלק", מסכם כנען.

פיינבלט היא דוגמה לעבודה לטווח ארוך. היא חברת המשלחת האולימפית לאתונה, אבל הציפיות ממנה, כמו מחלק מחברי המשלחת האחרים, מכוונות בעיקר לבייג'ינג 2008: "הם מוכרחים לצבור ניסיון אולימפי, בג'ודו הרי כל ההשתתפות של ספורטאי באולימפיאדה יכולה להסתכם בחמש שניות של חוסר-ריכוז", מסביר בן-צבי את חשיבות הניסיון. ולמרות זאת, אין לטעות. אף אחד מבין חברי המשלחת אינו נוסע כדי להסתפק בכמה שניות, המוטו ש"לא חוזרים בלי מדליה" הפך למחייב באיגוד הג'ודו.

אגב מדליה, רבות נשמע בעת האחרונה על הציפייה למדליית זהב ראשונה שאמור להביא אריק זאבי המתחרה במשקל של עד 100 ק"ג. בן-צבי מנסה לשמור על פרופורציות, לא מתוך הנמכת ציפיות חלילה, אלא מפני שבמבנה התחרויות שנערכות ביום אחד בשיטת "המפסיד יוצא", ההבדל בין זהב, כסף, ארד, או בלי-מדליה, עלול להיות אפילו טעות שופט: "אם מסתכלים על הקרבות של אריק זאבי בסידני, רואים שהוא פספס מדליה בגלל טעות שופט. הקרב נגמר והשופט סימן לכוון האחר. בכל זאת, לא יצאנו בהכרזות שהשיפוט קיפח אותנו, אלא רק חשבנו איך להיות טובים יותר שבאולימפיאדה הזאת לא נהיה נתונים לחסדי השופט. למרות זאת, לדבר על זהב זה לא-רציני, לא מפני שאי-אפשר לזכות בזהב. אני מעדיף לדבר על מדליה בתקווה שכל הגורמים שצריכים לחבור יחד אכן יחברו".

עניין חינוכי ועניין מסחרי

לנוכח הישגי הג'ודו בשנים האחרונות, בן-צבי עוד לא מבין איך נותני-החסות לא עומדים אצלו בתור: "ג'ודו הוא ספורט אידיאלי לחברות שרוצות לשדר מסרים מסוימים. בג'ודו יש חתירה למצוינות לא על ידי ביטול היריב, אלא דווקא על-ידי הערכה וכבוד אליו. יש חינוך לכבוד בפני מבוגרים ומנוסים יותר ובנוסף הספורטאים שלנו הם הילדים הכי טובים שיש, נחמדים ומסודרים".

ברחבי העולם, כך על פי בן-צבי, מועסקים ספורטאים מצטיינים כאלה בחברות ענק, אפילו באופן סמלי שמצריך נוכחות של שעתיים-שלוש במקום העבודה בין אימון לאימון, רק כדי שהחברה המאמצת תוכל להתגאות בעובדה שספורטאי מבין עובדיה הפך להיות אלוף אולימפי.

תסכולו של בן-צבי רק גובר לנוכח העובדה שסכומי האימוץ שאיגוד הג'ודו מוכן להסתפק בהם, הם זניחים כמעט בתוך סך ההוצאות שמוציאה חברה מסחרית גדולה לצורך פרסום.

בשבוע שעבר, יצא בן-צבי עם חלק מהג'ודוקאים שנכנסים למעגל התחרויות כבר בימים אלה, עם פתיחת האולימפיאדה, לאתונה. למי שתוהה כיצד מספיק תקציבו הצנוע של איגוד הג'ודו לכסות את עלות נסיעתו של המנכ"ל, אפשר לגלות כי בן-צבי לא נוסע בתור המנכ"ל. במשלחת האולימפית הוא מתפקד כפיזיותרפיסט.