טיול משפחתי נטול משפחה

צור שיזף, זה הטייל, החליט לקחת את אשתו ושלושת הבנות לטיול של שנה בהודו. למה בדיוק? האם הן בכלל רצו? השאלות האלו דווקא מעניינות, הרי לא מדובר במעשה טריוויאלי, אלא בהתערבות בוטה במסלול חייהם של ארבעה בני אדם. אבל שיזף לא נותן דין וחשבון. התשובה היחידה היא סוג של תחושת בטן, שמתקשרת לשנה שבה נלקח על ידי אביו לאנגליה, בהיותו בן ארבע עשרה, ולאיזה רגש מסעיר אך עמום של יציאה מהשגרה. נו, מילא. אם לארבע הנשים לבית שיזף זה הספיק (לאורך המסע, המספר, כלומר האב, איננו מתאר את בנות ביתו כבעלות רצון עצמאי של ממש, אולי קצת מקטרות ומתפנקות פה ושם) אז גם לנו, הקוראים, זה צריך להספיק.

"שאנטי שאנטי בלגן" מוגדר כמסעה של משפחה ישראלית בהודו. נשמע דווקא קונספט מעניין, ושיזף הוא כותב קולח, שקל ונעים לקרוא את דבריו. אך זו הבעיה, שהמשפחה שהייתה אמורה לעמוד במרכז הספר נמחקה ממנו כמעט לחלוטין. שיזף, שמתאר בהתלהבות ובכישרון את נופי ומנהגי הארץ, הטיל איפול בכל הכרוך לתיאור היחסים במשפחתו. הרצון היחיד שקיים בה הוא רצונו שלו. הוא מקדיש פסקאות לתיאור חיצוני של זרים, ומתעכב על בגדיהם, אופיים והתנהגותם. ודווקא בנות משפחתו משוטטות בספר כדמויות רפאים בלתי נראות. אפילו את גילאי הבנות (8, 11, 14) אנו נאלצים ללקט מהדברים שכתב העורך על השער האחורי. למעשה, זה היה

יכול להיות גם מסע סולו של שיזף. לרגשותיו כאב הוא נדרש רק במקרים קיצוניים, כגון רגשות אשמה שהוא חש בהתהפכות עגלת גמלים, שכמעט מועכת שתיים מבנותיו.

הודו ארץ מרתקת, אלא שכבר נטחנה לעייפה בספרים ובתוכניות טלוויזיה. היא לא חדשות אמיתיות, מהסוג שטייל פורץ דרך כמו מרקו פולו היה עשוי להביא לבני עמו. שיזף ויתר על תיאור ממשי של משפחתו על לבטיה ודמויותיה, ולכן איבד את יתרונה היחסי של זווית ההתבוננות

הייחודית. מה הוא מציע בתור פיצוי? בעיקר התלהבות, התרגשות אמיתית מיופיו של הטבע והניגודים הפוטוגניים של התרבות ההודית, אמפתיה ליושבי הארץ והרבה סקרנות. אלא ששיזף הוא טייל, שביסודו חולף במהירות ומתבונן מבחוץ, ולא חוקר. גם כאשר הוא פוגש בדרכו דמויות מסקרנות, הוא איננו יורד לעומקן, אלא מסתפק בדיאלוגים שטחיים למדי. הוא פוגש, למשל, את מאדו, נערה ברהאמינית יפה שאופה פיצות בפיצרייה המשפחתית בדהאראמסלה, וחולמת ללמוד ולמצוא עבודה במקום להתחתן בשידוך. אולם מעבר להצגת הבעיה הידועה מאוד של מעמד האישה בחברה מסורתית, אין בדמות ובדיאלוג שום דבר חדש או מפתיע. גם הניסיונות שלו להבין מדוע ישראלים משתקעים לתקופות ארוכות בעמק פרוואטי, עמק החשיש, שידוע בתוצרתו המשובחת והשופעת, אינם בדיוק חריש בקרקע בתולה. "הצ'אראס עוזר לי להירגע, לשכוח מכל הצרות", אומר לו מישהו. "בזמן שאתה מעשן אתה יכול להתרכז במה שקורה לך עכשיו. להתרכז ברגע הזה." מה שנקרא, בוקר טוב אליהו.

למרות כל זאת, הספר איננו נטול קסם כאשר הוא נקרא כמדריך אינטימי לטיול בהודו. נדמה ששיזף מיטיב לבטא אווירה של מקומות כמו דהאראמסאלה או פונה, עם סליז ישראלי צבעוני, אשפה, מסחרה, הרבה סמים ונופים נהדרים. הודו, ששיזף הצליח לטייל בה עם שלוש ילדות, נראית מושגת ומפתה מתמיד, ועושה המון חשק. כשסיימתי לקרוא רצתי נוטפת ריר לסופר, וקניתי עוף קפוא בטעם טיקה. היה לו טעם אקזוטי של מאמא עוף.