סיוע משפטי לנזקקים - לא בגדר מותרות

בשבוע שעבר פורסם ב"גלובס" מאמרו של פרופ' רון שפירא בעקבות ביקורתו של עו"ד יובל אלבשן על תקציב 2005, שאושר לאחרונה בישיבת הממשלה. שפירא מפנה חיציו נגד הביקורת על הקיצוץ בסיוע משפטי לשכבות החלשות. לדבריו, מי שקשוב לצרכיהם של העניים, צריך להעדיף בריאות, מזון ודיור על פני סיוע משפטי. טענותיו של שפירא ראויות לתגובה ממי שמכיר היטב את המציאות היומיומית של עזרה משפטית לחסרי-אמצעים בארץ ובעולם.

מובן כי תקציב המדינה הינו מוגבל, אך הצגת השאלה כאילו קיים הכרח לבחור בין סיוע משפטי לבין תרופות ומזון, הינה מטעה. השכבות החלשות ואלה התומכים במאבקן מוצבים תדיר בפני בחירות בלתי-אפשריות מסוג זה.

למעשה, המדובר בהחלטה פוליטית רחבה יותר באשר למדיניות כלכלית ראויה ולמשקל שיש לתת לצדק חברתי במסגרתה. אין ספק כי מקורות תקציביים יכולים להימצא בהפחתת ההקלות במסים לאוכלוסיות חזקות יותר, למשל.

יצוין כי סכומי הכסף המושקעים כיום בסיוע משפטי בישראל הינם חלקיק זעיר מתקציב המדינה. גם במבט השוואתי נמוכים סכומים אלה בהרבה מאלה המושקעים בסיוע משפטי במדינות מתוקנות בעולם בעלות שיטה משפטית הדומה לשלנו, כאשר מביאים בחשבון את השוני בגודל האוכלוסיה.

לגישתו של שפירא, סיוע משפטי לנזקקים הינו בגדר מותרות. גישה זו תמוהה בכמה מישורים. ראשית, מימושן של הזכויות לבריאות למזון ולדיור, כמו גם מימושן של זכויות אחרות, תלוי פעמים רבות בסיוע המשפטי הניתן לבעל הזכות.

דווקא חסרי האמצעים הינם אלה אשר פעמים רבות אינם מודעים לזכויותיהם, ואף אם הם מודעים לזכות, אין הם יכולים לממש אותה בשל העדר הגישה לייעוץ משפטי ולערכאות.

שנית, כאשר המדובר בפלילים, חירותו של אדם והסיכון שבהרשעתו של אדם חף מפשע, הם העומדים על-כף המאזניים. כפרופ' למשפטים וכמי שבמשך שנים מייצג נאשמים בעלי-ממון, יודע שפירא את חשיבותו של ייצוג הולם. אלא שלגישתו, כנראה, אין כל בעיה בקיומן של שתי מערכות צדק - אחת לאלה שיכולים להרשות לעצמם לשכור את שירותיהם של עורכי דין ואחת לאלה שלא.

בישראל, על אף ההתקדמות הגדולה מאז הקמת הסניגוריה הציבורית, עדיין נאשמים רבים אינם זוכים לייצוג. במחוז הצפון ובמחוז הדרום, למעלה ממחצית הנאשמים בבתי משפט השלום נשפטים בהעדר סניגור.

נאשמים אלה עומדים חסרי אונים אל מול תובע מנוסה. פעמים רבות הם אינם מבינים את מהות האישום נגדם, ובוודאי שאינם יודעים את רזי המשפט ואת דרכי ההתגוננות העומדות לרשותם.

הנאשם נגרר לבית המשפט שלא מרצונו ושלא בטובתו, ועל כן מקוממת במיוחד האמירה שסיוע משפטי גורם ל"תרבות ממלכתית מנוכרת, פורמלית וסובלת ממשפטיזציה יתירה". אם רוצים להיאבק במשפטיזציה לא חייבים לעשות זאת דווקא על גבו של מי שמצוי במצוקה.

הגיעה העת כי יוכר בארץ, כפי שהוכר בארצות הברית כבר ב-1963, כי ייצוג משפטי במשפט פלילי איננו בגדר מותרות כלל ועיקר.

כפי שלא ניתן לנהל משפט ללא שופט, ללא תובע, וללא שיהיה מי שירשום את פרוטוקול הדיון, כך לא ניתן לקיים משפט ללא סניגור. אם באמת לא ניתן למצוא את המשאבים, הפתרון הוא בהגשת פחות כתבי אישום.

הכותב הוא סגן הסניגורית הציבורית הארצית.