הוא הלך בגבעות

משה שמיר, שנפטר בסוף השבוע בגיל 83, ראה בתנועת ארץ ישראל השלמה המשך ישיר לקוד הצברי שניסח יחד עם סופרי דור הפלמ"ח. הממסד הספרותי התקשה לעכל את זה

"אליק נולד מן הים". כך, במשפט הפתיחה מתוך ספרו "פרקי אליק" ("במו ידיו"), ניסח משה שמיר את דמות הצבר המיתולוגי, היהודי החדש שכל כך עמלו עליו בוני הארץ, הפרא האציל בגרסתו העברית, האיש ללא עבר, ללא הורים, ללא היסטוריה, עוקף גלות, עשוי מחומרים מקומיים. ביום שישי שעבר הלך שמיר לעולמו, בן 83, שנים רבות אחרי שבן הדמות שבנה התאדה מהשיח התרבותי.

הליכתו של שמיר מזכירה לרגע את פטירתה של נעמי שמר. שניהם אנשי תנועת העבודה שמלחמת ששת הימים שילחה אותם לזרועות הימין הקיצוני. את שמר שרו גם מתנגדיה. גם כאשר לא ערבו לאוזניים הרעיונות והכוונות מאחורי ביטויים שקריים נוסח "כיכר השוק ריקה", המנגינה לקחה אותך שבי. אצל שמיר המילים והטון היו זהים. אני זוכר שהתקשרתי אליו לפני מספר שנים. ביקשתי תגובה לעניין תרבותי כלשהו, ושמיר הוציא אותי בתשובתו לדרך שסופה נצח ישראל. שמיר בער באש התמיד ומחנה השמאל, הפוליטי והספרותי, מעולם לא סלח לו על סטייתו.

שמיר עיצב את מיתוס הצבר כבר בספרו "הוא הלך בשדות" שיצא לאור ב-1947. אורי הפלמ"חניק, לקוני בעניינים שברגש, מגשים עצמו כלוחם שדמו מזין את האדמה. הספר המצליח עוד הועצם בגרסתו הבימתית, שהוצגה שוב ושוב לאורך השנים, בארץ ובחו"ל, כרטיס הביקור של המחזאות הישראלית אשר ייצג גם את המרד של תיאטרון הקאמרי הצעיר המקומי בכבדות של הבימה, שבאה "משם".

שמיר נולד בצפת וגדל בתל-אביב. הוא היה חבר בתנועת "השומר הצעיר" וחבר קיבוץ משמר העמק, התגייס לפלמ"ח ולחם בשורותיו במלחמת העצמאות, יחד עם ס. יזהר, חיים גורי ונתן שחם נחשב מבכירי "סופרי דור הפלמ"ח". הוא שימש עורכו של השבועון "במחנה" ובמהלך שנות ה-50 היה פעיל במפ"ם וכתב מאמרים פובליציסטים ב"על המשמר".

בשנים אלה העמיק שמיר בכתיבת רומנים היסטוריים, בין השאר כתב על דוד המלך ב"כבשת הרש", ועל אלכסנדר ינאי בספרו המוערך ביותר "מלך בשר ודם". הוא היה אז גם מחזאי פורה ולצד "הוא הלך בשדות", העלה את "מלחמת בני אור" ואת "אגדות לוד" וגם תרם לתיאטרון חיפה הצעיר את "היורש" שדן בסוגיה הלוהטת של השילומים מגרמניה ושוב חבר לדמות תנכ"ית, זו של רות המואביה, ב"הלילה לאיש".

בשנות ה-60' נפל סכסוך בינו ובין מפלגתו, והמלחמה שפרצה ביוני 1967 גרמה לשמיר לשינוי טוטלי ולידת איש פוליטי חדש.

מספר שבועות לאחר תום הקרבות פרסם שמיר ב"מעריב" את הטור "קריאה להסתכנות" ובו כבר פעמה בו המשיחיות: "וכשפסעו רגלי אותו יום על סף הר-הבית - ושער האריות עודו עשן - כשנפתחו לפני פתאום המרחבים תומכי הרקיע, הממתינים לי במין דממה ארוכה וסבלנית בת אלפיים שנה - באה לי מילה קטנה אחת ואמרה הכל: הגעתי... הראינו את גודל הזכייה? החשנו, כי כוח העם ושעתו, מתח האימה וההתגברות, תהום סבלות הדור וכיסופיו - מרשים לנו, מכשירים אותנו, מחייבים אותנו לקומה, לעוז, לגדלות של בוני המקדש החדש? והוא כבר בנוי. הוא כבר עומד וקיים - רק אין אנו רואים".

כעבור מספר שבועות היה שמיר בין מנסחי המנשר למען ארץ-ישראל השלמה, שחתר תחת הלגיטימיות של הממשלה הנבחרת ואסר עליה כל ויתור על שלמות הארץ. רבים וטובים הלכו אז עמו ועם נתן אלתרמן, מייסד נוסף של התנועה, וביניהם ש"י עגנון, אורי צבי גרינברג, חיים גורי, חיים הזז ואחרים. במהרה יישאר רק הגרעין הקשה, שיקים לעצמו את התנועה ולצידה כתב העת "זאת הארץ", שם יפרסם שמיר דברי פובליציסטיקה. שמיר יחבור לתנועת הליכוד ואף ייבחר מטעמה לכנסת בשנת 1977.

בעקבות מהלכי קמפ דיוויד של מנחם בגין פרש שמיר מהליכוד, והיה ממייסדי התחייה. הוא היה מעורב בהקמת גוש אמונים ובין מנסחי המשוואה - ויתורים על ארץ-ישראל כמוהם כשיתוף פעולה עם הנאצים. הסכם השלום עם מצרים נתפס בעיניו כאספקת הרואין להמוני ישראל בדרך שסופה השמדת המדינה, קמפ דיוויד היה "כניעה לשליט ההיטלריסטי של מצרים, לנשיא צ'מברליני של ארצות הברית".

באותה רוח, שמיר ראה בהסכמי אוסלו במקרה הטוב, "מגיפת טירוף ואובדן עשתונות". בשיחה בערוץ 7 בעקבות הפגנת הימין בה נישא תצלום רבין במדי אס אס, אמר שמיר כי רבין אינו קצין נאצי "אבל הוא משתף פעולה עם קצינים נאצים. נעשה הכל לסילוק משתפי הפעולה עם הנאצים".

רבין נרצח שבועיים לאחר אותו שידור רדיו. בספרו האחרון של שמיר "יאיר", רומן ביוגרפי על אברהם שטרן, מייסד הלח"י, עשה שמיר פעולות ריכוך ועמעום לא מעטות כדי להעביר את פרק שיתוף הפעולה של מנהיג המחתרת היהודית עם השלטון הנאצי. וכמו שאר יצירותיו הספרותיות, החל משנות ה-70', גם ספרו זה לא זכה להתייחסות מעמיקה מצד הממסד והביקורת הספרותיים.

שמיר אמנם זכה בפרס ישראל לספרות בשנת 1988, אבל כאשר נשאל בראיון טלוויזיה לפני מספר שנים על ההתעלמות ממנו, אמר בעצמו "משה שמיר? תעביר דף". *