זיופים נשכחים

נותרו ימים ספורים עד הבחירות, והנה מופיעות הכותרות על זיופים בבחירות. רגע אחד: איפה התחבא, או הוחבא, הנושא הזה עד עכשיו? קשה להעלות על הדעת מחשבות הרבה יותר נוראות מהאפשרות שבחירות כלליות בכלל, ובחירות 1996 בפרט, הוכרעו על ידי אנשים שהלכו לעולמם, או אינם מסוגלים להצביע, או שהיו בעת הבחירות מחוץ לגבולות המדינה, או שסתם אינם קיימים. אז למה קורה, שמחשבה כל כך קשה נחבאת לה אל הכלים, וממתינה לצאת אל סדר היום הלאומי רק כאשר הבחירות מתקרבות?

אני זוכר היטב איך טופל העניין אחרי הבחירות האחרונות. דוברים שונים, שהבולט בהם היה רענן כהן ממפלגת העבודה, טענו שהיו רבבות זיופים, בעיקר במיגזר החרדי ובמיגזר הערבי. וזה בבחירות שהוכרעו על כ-20 אלף קולות.

מה נעשה עם זה? - במשך כמה ימים זה עשה כותרות באמצעי התקשורת. אבל לא כותרות ראשיות, אלא בעמודים הפנימיים. היו דיבורים ודיווחים על טיפול ובדיקה של ועדת הבחירות. אבל מהר מאוד, מהר מדי, כולם התעייפו מהעניין. היו כמה ערעורים לבית המשפט, אבל הם נדחו מחוסר הוכחות מספיקות.

האמת היא, שאף אחד לא כל כך רצה לשמוע את הטענות. אם בגלל עייפות מכל מה שקשור בבחירות, שהיו ארוכות ומתישות. ואם, וזו אולי הסיבה העיקרית, משום שזה נשמע כמו התבכיינות של אנשים שאינם יודעים להפסיד בכבוד. ואולי, מחשבה נוראה אבל במציאות שלנו לא בלתי אפשרית, אולי שתקו הפוליטיקאים כדי להימנע מעימות עם מפלגות מסויימות?

וכך צנחה פרשת הזיופים אל תהום השיכחה הקולקטיבית, רק כדי לצוף עתה שוב. בשביל מה? ומה יהיה אם שוב יתברר שהיו זיופים? אני חושש מאוד, שהתופעה לא תיעלם עד שהיחס אליה ישתנה. עונשים חמורים במיוחד לזייפנים ולמי שמשתף איתם פעולה. ופעם אחת, כן, אולי פעם אחת תקום לנו ועדת בחירות, שתקבע, כי בחירות שתוצאותיהן נקבעו בצורה בלתי דמוקרטית, אינן כשרות ויש לעורכן מחדש