מי חגג בסביבה

המאפיין הבולט ביותר של דו"חות מבקר המדינה מאז נכנס אליעזר גולדברג לתפקיד זה, הוא לשונם המאופקת. לפיכך, כאשר גולדברג יוצא מגדרו ומשתמש בביטויים חריפים - נראה שהגיעו מים עד נפש. וכך הוא כותב היום (ד') בסיכומו של הדו"ח המתאר שרשרת של מינויים פוליטיים של צחי הנגבי, כששימש כשר לאיכות הסביבה: "במעשי השר הנגבי המתוארים בדו"ח זה היתה רמיסה ברגל גסה של החוק ושל כללי המינהל התקין, פוליטיזציה בשירות הציבורי ושימוש במשאבי הציבור לקידום עניינים פוליטיים-אישיים".

לא פחות מ-80 עמודים מייחד גולדברג למהלך של הנגבי בין ינואר 2001 למארס 2003. הוא מדבר על עשרות מינויים פוליטיים שנעשו במשרד לאיכות הסביבה - של חברי מרכז הליכוד ושל קרובי משפחה של חברים במרכז. הנגבי לא בחל באמצעים ובשיטות על מנת למנות את מקורביו לתפקידים על חשבון הציבור, ולעיתים גם הוציא כספים מקופת המדינה ללא שום צורך.

בניגוד להרגלו, גולדברג מצביע בצורה חד-משמעית על האשמים, מלבד הנגבי עצמו: שמואל הרשקוביץ - שהיה יועצו הבכיר של הנגבי ולאחר מכן מנכ"ל המשרד, מנכ"ל המשרד עד מאי 2002 - יצחק גורן, והסמנכ"ל למינהל יורם הורוביץ, המכהן עדיין בתפקיד זה. גולדברג אמנם אינו נותן זיהוי שמי של מי שקיבלו את המינויים הפסולים, אך בדיקת "גלובס" מאפשרת לזהות חלק מהם. ראוי לציין, עם זאת, שהמשרד לאיכות הסביבה - גם כעת, תחת יהודית נאות משינוי - לא שש לשתף פעולה, בלשון המעטה. אולי זה משום שהמשרד עצמו סופג ביקורת קשה בדו"ח, ואולי בשל הכלל הידוע על הדר בבית זכוכית.

חוצפתו של הנגבי הרקיעה שחקים. לא רק שהוא לא התבייש במעשיו, לא רק שהוא לא ניסה להסתיר אותם, הוא התגאה בהם בפומבי. בפריימריס בליכוד בדצמבר 2002 הופץ בקרב חברי המרכז העיתון הפנימי "מרכז העניינים", ובו מודעה שכותרתה: "חשיפה: השר צחי הנגבי מחזיק בשיא לאומי במינוי חברי ליכוד". במדור פורטו שמותיהם של 80 מחברי המרכז שהנגבי מינה לתפקידים במשרד לאיכות הסביבה ובגופים הקשורים אליו.

הנגבי, שמן הסתם יזם את פרסום המודעה, צוטט בה כאומר: "אני מודה באשמה. כל אימת שיכולתי להציע למישהו מחברינו תפקיד שהולם את כישוריו - ביקשתי שיגיש מועמדות". הוא הסביר זאת בכך שחברי המפלגה המתמנים לתפקידים הם אלה שיכולים להגשים את מדיניותה.

גולדברג קובע בחדות: הגישה הזאת פסולה ונוגדת את החוק, המחייב להקים שירות ממשלתי מקצועי ובלתי פוליטי. אבל להנגבי, כפי שמגלים עשרות עמודי הדו"ח, זה פשוט לא הפריע.

מינויים לאורך ולרוחב

משרד מבקר המדינה גילה, כי הנגבי ביקש לדווח לו על כל משרה פנויה במשרד כדי שיוכל להציע מועמד מטעמו. כמעט מובן מאליו שכאשר הציע הנגבי מועמדים כאלה - הם היו המועמדים היחידים וזכו במשרות. גולדברג מדגיש, כי אסור לשר ולאנשי לשכתו להתערב במינוי עובדים מקצועיים, מה עוד שהתערבות זו סותרת את עקרונות ההגינות והשוויון.

המשרד לאיכות הסביבה ניסה לטעון בפני המבקר, כי הנגבי לא פעל בניגוד להוראה חוקית או הנחיה מינהלית כלשהי, כך שמבחינה פורמלית - הליך המינוי היה תקין. גולדברג קובע: "טענות אלה יש לדחות מכל וכל. מהעדר חובה מפורשת בחוק או בתקשי"ר לקיים מכרז או הליך תחרותי אחר לאיוש משרות מסוימות, לא קם היתר למלא את השורות במקורבים פוליטיים של השר".

אחד התרגילים האהובים על הנגבי היה העסקת ממלאי מקום במשרות החייבות מכרז. התקנות מאפשרות מינויים כאלה, אך כפי שגולדברג מדגיש, ההיתר נועד רק למקרים יוצאי דופן בהם אין כל ברירה אחרת. הנגבי, לעומת זאת, הפך זאת לשיטה: 21 עובדים התקבלו לעבודה במשרדו באותה תקופה, מתוכם שישה שהיו חברי מרכז הליכוד או קרובי משפחה של חברי המרכז ואשר הוצעו בידי לשכתו של הנגבי.

המינויים הללו הלכו לאורכו ולרוחבו של המשרד: רכזת בכירה ליחסים בינלאומיים, בתם של חברי מרכז הליכוד - דבורית שגיא, בתו של גדעון שגיא, לשעבר ראש עיריית בת-ים וכיום השגריר בפיליפינים; ראש ענף תשתיות ורישוי עסקים, בת של חבר אחר במרכז הליכוד; ממונה על פסולת מסוכנת באגף חומרים מסוכנים - גיסו של דובר המשרד, שרון אחדות, שהיה חבר מרכז הליכוד ומקורב אישי להנגבי; מרכזת אכיפה במחוז חיפה שאחיה היה מחבר מרכז. גולדברג מדגיש, כי הנגבי היה מעורב אישית במינויים הללו, בעוד הדרג המקצועי לא עשה דבר על מנת לבלום אותו.

שיטה אחרת היתה מינוי עובדים למשרות שכלל אינן חייבות במכרז, וברור שכאן היתה דרכו של הנגבי קלה בהרבה. ואולם, קובע גולדברג, גם כאן חייבים לפעול בצורה שוויונית והוגנת. כאשר מדובר במשרד ממשלתי, עליו לפנות תחילה לשירות התעסוקה; ואם זה אינו מצליח לאתר עבורו מועמדים מתאימים - יש לחפשם בקרב קהל היעד הרלוונטי, למשל דרך חברות כוח-אדם, ולבצע הליך תחרותי.

מובן, שהנגבי לא פעל בדרך זו, במיוחד בנוגע למשטרה הירוקה המופקדת על אכיפת חוקי איכות הסביבה. המשרד קיבל בתקופתו של הנגבי עשרה רכזי פיקוח, שמונה מהם מתוך רשימה בת 50 מועמדים שהכין הרשקוביץ. 43 מתוכם היו חברי מרכז או קרובים של חברי מרכז. מבין הרכזים שנבחרו, שניים היו חברי מרכז הליכוד וחמישה היו קרובים של חברים אחרים. המשרד הבהיר למבקר, כי קיבל הוראה מהשר שלא לבחון כלל מועמדים אחרים.

כאן נוגע גולדברג בנקודה עקרונית נוספת: גורן והורוביץ הטילו בפניו איש על רעהו את האחריות לכך שהדרג המקצועי לא עשה דבר על מנת למנוע מהנגבי את שרשרת המינויים הפוליטיים במשטרה הירוקה. אלא שאיש מהם לא טרח להעלות את הסתייגותו על הכתב בזמן אמת. "אין זה מתקבל על הדעת, כי רשות ציבורית תפעל ללא תיעוד נאות, בוודאי לא בתחום המשמעותי של ניהול כוח אדם", הוא קובע.

חומרה מיוחדת היתה במינוי חברי מרכז הליכוד זהבה תנא ויוסי רעני לתפקידי יו"ר רשות נחל הקישון ויו"ר רשות נחל הירקון (בהתאמה). הדו"ח מגלה, כי הנגבי הביא לכך שהשניים מונו למראית עין לרכזי פיקוח, אך כלל לא עבדו במשרד - והכל על מנת שניתן יהיה למנותם לראשי שתי הרשויות. במילים אחרות: שקר גס.

בסיכום פרק זה מציין גולדברג, כי התקנים לעשרת רכזי הפיקוח הנוספים במשטרה הירוקה, אושרו למשרד לאיכות הסביבה לאחר מו"מ עם נציבות שירות המדינה ועם אגף התקציבים באוצר, בו היה מעורב הנגבי. המטרה של התוספת היתה להגביר את הפיקוח והאכיפה, אולם בפועל "נעשה שימוש במשרות לחלוקת טובות הנאה למקורבים".

לא מקפח עובדים חיצוניים

הנגבי לא בחל בקטנות. בתקופת כהונתו החל המשרד לאיכות הסביבה להעסיק שלוש עובדות בתפקידי מזכירות ומינהל זוטרים - שתיים מהן בנותיהם של חברי מרכז והשלישית רעייתו של חבר מרכז. הן מונו, ללא צורך וללא כישורים, על-פי בקשת לשכת השר.

גם העסקת עובדי חברות כוח אדם שימשה את הנגבי. בתקופתו במשרד לאיכות הסביבה, שכר המשרד 62 עובדים כאלו, של-11 מתוכם היתה זיקה פוליטית להנגבי וכולם הוצעו בידי לשכתו. תשעה מתוכם הועסקו בתפקידים שלפי ההוראות כלל אין לאיישם בעובדים חיצוניים. בין התפקידים הללו: ממונה על יחידות סביבתיות, גלעד אבני, מינוי שהתאפשר גם לנוכח אוזלת היד של היועצת המשפטית למשרד ושל נציבות שירות המדינה (האיש גם קיבל רכב צמוד בניגוד להנחיות), רכזים אזוריים במערך צער בעלי חיים, רכזי חינוך במגזר המיעוטים בצפון, ורכז המגזר הבדואי במחוז הדרום. כמה מהם, כגון עאמר עאמר ממחוז הצפון, אפילו התמודדו בפריימריס בליכוד.

ומה עם נותני שירותים חיצוניים? אין כל סיבה לקפח אותם, חשב הנגבי. לא פחות מ-12 נותני שירותים כאלו שהיו בעלי זיקה פוליטית להנגבי נשכרו בידי משרדו. כל ההצעות הללו נכללו במסמכי ועדת המכרזים המשרדית בעקבות התערבותה של לשכת השר, וכל ההחלטות לבחור בהם לא היו תקינות.

בין היתר מדובר ביועץ הכלכלי אריה זמיר, אשר הועדף על פני יועצים בעלי ניסיון וידע מוכחים בעוד הוא עצמו הגיש רק עמוד אחד של קורות חיים בלתי רלוונטיים לעבודה המוצעת. בפני ועדת המכרזים גם לא הונחה טבלת השוואה של ההצעות השונות, והמועמד כלל לא עבר את תנאי הסף להתקשרות. אבל כל זה לא הפריע להורוביץ להמליץ עליו משום ש"הוא יכול לעשות את העבודה הזאת".

וכל זה בלי הפרעה

ועדת המכרזים פעלה כחותמת גומי וחבריה לא קראו את החומר שנמסר להם. בצורה אבסורדית משהו, המחדל הזה עוד מוציא אותם בזול: "אילו היה בידי משרד מבקר המדינה ראיות לכך שכלל חברי הוועדה עיינו בהצעות עצמן", מציין גולדברג בהתבטאות היפותטית נדירה, "גם אז היתה המסקנה חמורה, שכן ועדה סבירה לא היתה בוחרת משיקולים ענייניים בהצעה שנבחרה". בכך לא נגמר הסיפור: אותו יועץ קיבל מהמשרד 63 אלף שקל למרות שלא עשה דבר. תגובתו של הנגבי: לא ידעתי על כך.

בצורה דומה הועסק רואה חשבון כיועץ להנגבי; הוא היה באותה עת חבר מרכז הליכוד, וגיסו היה יועץ אחר של הנגבי. בהקשר זה קובע גולדברג, כי הורוביץ החליט מראש (לדבריו - לבקשתו של הנגבי) לשכור את אותו רואה חשבון, ופנה לוועדת המכרזים רק כדי לקבל את הגושפנקה החוקית הדרושה. ושוב פעלה ועדת המכרזים כמו רובוט ואישרה את הבקשה.

התקנות מאפשרות למשרדי ממשלה להתקשר עם ספקים בהליך מקוצר, אם שווי ההתקשרות אינו עובר תקרה מסוימת. אלא שהנגבי ניצל גם הליך זה על מנת להיטיב עם מקורבים פוליטיים. כך נבחר פרויקטור למעקב אחרי הטיפול בזיהום מאוטובוסים של אגד ודן תמורת 35 אלף שקל, שהיה חבר מרכז הליכוד; ו-45 אלף שקל ניתנו לפרויקטור בתחום פסולת בניין במחוז חיפה, בנו של חבר מרכז.

המקרה החמור ביותר נוגע לפרויקטור לאיסוף נתונים על המשמר האזרחי (מה זה בכלל קשור למשרד לאיכות הסביבה? ואולי הנגבי כבר התכונן לתפקידו הנוכחי כשר לביטחון פנים?). היה זה יוני דרנוב, בנה של מנהלת לשכת השר בתל-אביב, רבקה דרנוב, שהיתה חברת מרכז ועברה עם הנגבי למשרד לבטחון פנים. בדיקת המבקר העלתה חשד כבד להצעות פיקטיביות בהליך בו נבחר אותו פרויקטור, והמשטרה -מגלה הדו"ח - כבר בתמונה.

גולדברג מסכם פרק זה: "דרך פעולה זו היא בבחינת התערבות פסולה של השר בתהליכי ההתקשרות ושימוש במשאבי ציבור להיטיב עם בעלי זיקה פוליטית, תוך העדפת אינטרסים פוליטיים-אישיים על פני האינטרס הציבורי". הנגבי אמנם טען שלא ידע על כל אלו, אבל גולדברג קובע שאין בכך כדי לפטור אותו מאחריות.

כמעט כמובן מאליו, המינויים הפוליטיים הגיעו גם ללשכות השר והמנכ"ל. אין מדובר במשרות אמון, מדגיש גולדברג, אלא בתפקידים מקצועיים שממלאיהם אינם תלויים בשר זה או אחר. הנגבי העסיק בלשכתו שני חברי מרכז, והם אפילו לא טרחו למלא דו"חות נוכחות כנדרש. גם הרשקוביץ ניפח את סגל לשכתו בניגוד לנהלים, והסמנכ"ל למינהל מילא פיו מים.

לשם שינוי, יש אשמים

בסיום הדו"ח מייחד גולדברג מספר עמודים לקביעת האחריות של כל אחד מהגורמים - שוב צעד נדיר מאוד. "ראש וראשון לאחראים לתופעה הפסולה של מינויים פוליטיים העולה מדו"ח זה הוא השר צחי הנגבי", קובע גולדברג. הנגבי טען בפגישתו של גולדברג לפני חודשיים, שהיתה זו נורמה פסולה אך גלויה ששררה במשרד, ושאיש לא העמיד אותו על הפסול שבחלק ממעשיו.

"טענות השר אינן יכולות להתקבל", משיב גולדברג. "האיסור על מינויים פוליטיים הוא מאושיות שיטת המשטר בישראל. טענת השר שנהג על-פי נורמה מקובלת במשרד לאיכות הסביבה אינה מפחיתה מאחריותו. יתר על כן: אחריותו של שר היא לא רק להבטיח מינהל תקין במשרדו, אלא גם לשרש נורמות פסולות, אם הן קיימות. לכן אין השר יכול להסתתר מאחורי הטענה כי פעל בדרך שהוצגה בידי הדרג המקצועי במשרד (שמסר גרסה שונה לגבי ההתרחשויות), וכי הדרג המקצועי לא התריע על הפסול שבמעשים".

וגולדברג מסכם: "שר המעדיף שיקולים פוליטיים-אישיים על פני ענייני המשרד שהוא מופקד עליו, מועל באמון הציבור. שר העושה שימוש במשאבי המשרד כדי להיטיב עם מקורביו, פוגע בעניין שנמסר לידיו כנאמן הציבור. במשטר דמוקרטי, שר מייצג כלפי המשרד שבראשו הוא עומד את צורכי כלל הציבור. שר המייצג את רצונו ואת צרכיו שלו, או את צורכיהם של מקורבים פוליטיים, פוגע בכלל הציבור".

גולדברג ממשיך ומטיל אחריות על הרשקוביץ, אשר היה המוציא והמביא בכל המינויים הפוליטיים. כמו כן הוא קובע, כי הנגבי לא יכול היה להוציא לפועל מינויים אלו בלא כניעה של הדרג המקצועי לתכתיביו. "עם כל הקושי שבדבר, על גורמי הבקרה לעמוד על אי-קיומן של הוראות שאינן תואמות את הדין, ובכלל זה הוראות למנות עובדים בשל זיקתם הפוליטית לשר. אם בחרו בכל זאת למלא את הנחיית השר למנות את מועמדיו למשרות במשרד, שומה היה עליהם לפעול ככל יכולתם לניטרולו של היתרון הברור שניתן למועמדי השר בשל זיקתם הפוליטית".

אחריות כבדה במיוחד מטיל גולדברג על הורוביץ, אשר לא העלה על הכתב את הסתייגויותיו מהמינויים ולא התריע עליהם בפני היועץ המשפטי לממשלה, נציבות שירות המדינה או החשב הכללי. אחריותו אף ישירה יותר וחמורה יותר במסגרת תפקידו כיו"ר ועדת המרכזים המשרדית. נכון, אין זה קל להתעמת עם השר, "אך מי שאין כוחו עומד לו לבצע תפקיד זה, אל יטול אותו עליו".

לבסוף קובע גולדברג, כי המינויים הפוליטיים מתאפשרים בשל פרצות בנהלים להעסקת עובדי מדינה. כאשר אין צורך במכרז, יש למצוא דרכים אחרות לחסום מינויים פסולים. למשל: נהלים לאיתור מועמדים וטיפול בקורות חיים, סדרי רישום ותיעוד של ההליכים, הליך בחירה בין כמה מועמדים גם כאשר אין צורך במכרז - בקיצור: כל מה שמובן מאליו במגזר הפרטי.

והנגבי? אם לשפוט לפי התרבות הפוליטית המקובלת במקומותינו, בפריימריס הקרובים בליכוד הוא יפיץ את דו"ח מבקר המדינה בקרב המצביעים. *