ושוב כבים האורות

סוף שבוע ארוך בוונציה. הרבה סרטים, מעט הפתעות, המון בלגן. פעם הבלגן היה חלק מהמסורת של וונציה, אחר כך השליטו סדר, והשנה חזר הבלגן. דוגמא אופיינית: גרסה חדשה של "הסוחר מוונציה" מוצגת במחוץ לתחרות. במקור, זה הסרט שצריך היה לפתוח את הפסטיבל, עד שבא שפילברג והודיע שאם לא מתחילים עם "טרמינל" הוא לא בא. התקפלו לכבודו, ו"הסוחר מוונציה" עם כל הכבודה שבו - אל פאצ'ינו בתפקיד שיילוק, ג'רמי איירונס וגם ג'וזף פיינס והבמאי מייקל רדפורד ("הדוור") - עברו, לא בשמחה רבה, לסוף השבוע.

ההצגה החגיגית אמורה להתחיל בשבע וחצי. המונים צובאים על הפתח, והסדרנים כבר מודיעים להם שיש איחור של חצי שעה ומחזיקים אותם בחוץ. בסוף פותחים את הדלתות, ההמון נוהר פנימה ואז מסתבר שכמה מאות מושבים שנמכרו לקהל, תפוסים על ידי מוזמנים. צעקות, מחאות, הסדרנים מרימים ידיים. מישהו קם ומבקש סליחה, מודה שהוא אחראי למהומה, אבל זה לא פותר את הבעיה. מישהו אחר קם ומודיע שבאולם שכן עומדים לפתוח עוד מעט בהקרנה מקבילה של אותו הסרט. אף אחד לא מאמין, אף אחד לא יוצא מן האולם. בסוף, בלית ברירה, מזמינים את כולם לשבת איפה שיש להם מקום, על המדרגות, על הרצפה, כרצונם. ההצגה מתחילה באיחור של שעה ורבע. לא נורא, היו כבר איחורים גדולים יותר בערבים הקודמים.

אשר לסרט - מוזר אבל זו הגרסה הקולנועית הראשונה של המחזה מזה שנים רבות, אולי 50 - בסך הכול מכובד, עיבוד שמרני בבגדי תקופה, שעושה מאמצים אדירים להצדיק את שיילוק הדורש את ליטרת הבשר שלו מהסוחר הוונציאני היהיר והמתנשא שאיחר לשלם את חובו. אבל מאמצים לחוד ומחזה לחוד, כי גם אם התמונות על הבד מזכירות את ציירי הרנסנס וגם אם פאצ'ינו הוא בדיוק בגיל ובמזג המתאים לתפקיד ונותן משחק מאופק, המחזה עדיין פרובלמטי, הגיבורים הרומנטיים שצריכים להחזיק בעצם את העלילה ממשיכים להיות ריקניים וחסרי עניין והמערכה האחרונה ממשיכה להיראות מודבקת שלא לצורך. אבל זה בהחלט אירוע תרבותי.

מבין הסרטים האמריקנים, הבימוי המלוטש והמקצועי ביותר הוא של מייקל מאן ב"Collateral", סרט פעולה עם טום קרוז כרוצח שכיר בשירות המאפיה וג'יימי פוקס כנהג מונית שחור המסיע אותו, שלא מרצון, במשך לילה שלם על פני לוס אנג'לס. המסע מקרב אותם אחד לשני, והגורלות שלהם, כמובן, נקשרים זה בזה תוך כדי המסע הארוך אל תוך החושך. מוצלח.

פחות מוצלחת ההפקה אנגלו-אמריקאית של חברת דיסני, "למצוא את ארץ לעולם לא", המספרת כיצד כתב ג'יימס בארי את "פיטר פן", אחרי שהכיר במקרה את סילביה לוולין דייביס ואת משפחתה. ג'וני דפ מגלם את הסופר בסרט שעשוי לפי כל החוקים והמנהגים של תעשיית הקולנוע, אבל כל מה שחסר בו זה הקסם - והרי זה בדיוק מה שצריך פיטר פן כדי לעוף.

בינתיים צוות השופטים התקומם. לא נגד הסרטים, נגד המגורים. המלון שבו שוכנו ענה בהחלט על הצפיות, אבל הוא נמצא באי שכן, כל תזוזה שלהם משם לפסטיבל ובחזרה לקחה שעות. עד שנמאס להם, בעיקר ליו"ר, הבמאי ג'ון בורמן, והוא דרש מגורים קרובים יותר, גם אם יהיו מפוארים פחות. מה שיצא מזה הוא שאורחים שהגיעו במהלך סוף השבוע, כמו רונית אלקבץ ושאר אנשי "ולקחת לך אישה" המוצג כאן בשבוע הביקורת, מצאו עצמם מנושלים מחדריהם המקוריים ונשלחים במקום זאת לאי השכן, אל החדרים לשעבר של השופטים.

ולבסוף, סרט אחד שהכול מאוחדים בדעתם עליו. סרטון קצר, שחור לבן, המוצג בתחילת כל הקרנה בפסטיבל; דמות של אריה (סמלה של וונציה) מתעוררת ומצמיחה כנפיים. ברקע נשמעת מנגינה מקרטעת, מין זמר שבטי אפריקני שנקטע לפתע, כאילו נגמר התקציב להשלים את ההקלטה. בכל פעם שכבים האורות ומציגים את הדבר הזה, פורצת מחאה קולנית. מבקרי קולנוע מאוחדים בדעתם רק לעתים רחוקות, הפעם זה קרה. *