תעודת הזהות של העיר

היום לפני שלוש שנים התעורר העולם מול קו רקיע שלא הכיר. העיר ניו יורק בלי מגדלי התאומים נראית כמו אדם שאיבד חלק מתווי פניו. ולא מדובר בשינוי חזותי בלבד. כמובן שהפיגוע המחריד, שהסיר את מגדלי התאומים מהנוף, מלווה עד היום בטראומה, מקומית, לאומית ובינלאומית, אולם ברמה האורבנית, מדובר בשינוי נוסף. בניינים בולטים בנוף האורבני מעניקים לעיר נקודת אחיזה, מקור כוח, מוקד לתשומת לב ולהזדהות. אפשר לומר שהם חלק מתעודת הזהות שלה.

לא במקרה התנהל ויכוח בהוליווד וברשתות הטלוויזיה אם לשדר סרטים שצולמו לפני נפילת התאומים, שבהם נראים המגדלים. בחלק מהסרטים נערכו החוצה תמונות התאומים, כדי שלא לפגוע ברגשות, או כדי לשמור על תחושת נאמנות למציאות. ואולי גם מסיבות מסחריות - להפוך את הסרט לבן בלי גיל. הנוף שבו מטיילת קארי בראדשו ב"סקס והעיר" הפך לסתם רחוב עם אוטובוס ניו יורקי. מצד שני, עם התאומים ברקע, אולי דווקא הערך ההיסטורי של סרטים אלה, שנפל בחלקם להופיע בנקודת זמן גורלית, היה מנציח אותם (את הסרטים) טוב יותר. ניו יורק היא עיר כוכבת. היא לא צריכה שיציגו אותה, כולם מכירים. האמנם? במבט מהים לכיוון הבאטרי היום, כבר לא ברור שמדובר בניו יורק.

נכון יש שם קו רקיע מלא בניינים גבוהים ומרשימים. אבל מה שייחד את התאומים היה יותר מגובה. הם היו שונים, בעצם העובדה שהיו שניים, שהיו צמודים זה לזה, שהיו בעלי פרופורציות מלבניות מאוד קיצוניות. במראה המסורג המתכתי. את מפגן העוצמה שהעמיד האדריכל מינורו ימאסאקי לקח 11 שנים לבנות (1966-1977) ופחות משעה להרוס. ביום אחד, 11.9.2001.

כשמסתכלים בנוף האורבני בישראל, אפשר למצוא גם כאן לא מעט מגדלים ובניינים שערכם האדריכלי רב לפחות כמו ערכם השימושי. חלקם זוכים ובוודאי עוד יזכו במשך הזמן למעמד של סמל מקומי, אייקון בנוף או נקודת ציון. כמה מהם עלו לתודעה בזמן האחרון בזכות סרטוני הפרסומת שהכין משרד הפרסום אדלר חומסקי ₪ ורשבסקי ל-B-digital, הדור החדש של הטלפונים הביתיים שמשווקת בזק. כדי להעביר את המסר הפרסומי "בית ללא גבולות", יצרו אנשי הפרסום סביבת מגורים וירטואלית, המורכבת מכמה בניינים ישראליים מרשימים, ביניהם בית אסיה בתל-אביב, מרכז המבקרים במצפה רמון, מגדל אביב ברמת-גן, מלון הולידיי אין באשקלון ובניין המכללה להנדסה סמי שמעון בבאר שבע.

המכנה המשותף הבולט של כל המבנים הוא קוויהם המעוגלים וחלליהם הפתוחים. חלק מהאווירה הושגה על ידי מניפולציות מחשב, שהכפילו, חתכו, פתחו ופרסו את המבנים בתמונה, כפי שמסביר אורי לברון, סמנכ"ל הקריאייטיב באדלר חומסקי ₪ ורשבסקי. אבל גם ללא השינויים, הוא אומר "הארכיטקטורה משליכה מאופיה על האופי שרצינו להעניק למותג B-digital".

וכפי שהבניינים תורמים מאופיים למוצר, כך בתרבות שלנו, אפילו השתתפות בסרטוני פרסומת יכולה להעניק לבניינים תשומת לב ועדנה מחודשת. בית אסיה, שתכנן האדריכל יצחק ישר ובנייתו הסתיימה ב-1979, נראה מתוחכם ועתידני לא פחות מהכיפות המעוגלות על רכס ההר, תמונה שמתקבלת משיכפול מרכז המבקרים במצפה רמון, שתכנן אדריכל רפי לרמן ונבנה ב-1985, או מהמכללה להנדסה שתכנן אדריכל חיים דותן בשנות ה-2000.

מעצב הסט בפרסומת, שמוליק בן-שלום, מסטודיו g design3, היה אחראי לאיתור הבניינים המתאימים, יחד עם הבמאי, יריב גבר. "הרעיון היה ליצור מראה עדכני/פיוצ'ריסטי. אם היה פרנק לויד רייט בארץ היינו שמחים להשתמש בבניינים כמו מוזיאון גוגנהיים בניו יורק או בית המפלים (Falling Water), אבל אין. אז יצאנו לחיפוש בארץ ומצאנו שיש כאן מבנים מאוד מעניינים. תוך כדי חיפוש התבייתנו על בניינים עגולים, או בעלי קווים מעוגלים. הארכיטקטורה היא בזכוכית ובאבן, הצבעוניות אפורה ולבנה, אבל הקווים המעוגלים תורמים חמימות ויוצרים קו מקשר ביניהם.

"חיפשנו גם בניינים שבסופו של דבר אפשר לחתוך מהם פיסה וליצור מטאפורה של בית בלי גבולות". התפאורה, שהופכת את המבנים הציבוריים באופיים למבני מגורים בדיוניים, נבנתה לכל מקום לפי מידותיו, אם כי המבנים עצמם צולמו רק מבחוץ. ההתאמה נעשתה במחשב, בחדרי העריכה.

"בסוף כל סרט יש סיטואציה שבה נראים כל הבניינים יחד, בתוך מרחב עירוני משותף - זה מעין wishful thinking, שכך תיראה עיר ישראלית בעתיד - במיטב הארכיטקטורה. ואפילו לא ברמת העתיד, זה אפילו נכון לעכשיו, כי הרי הארכיטקטורה הזו קיימת כאן בארץ, אבל במינון נמוך מידי", אומר בן-שלום.

עם האמירה הזו יסכים בוודאי האדריכל חיים דותן, שתכנן את בניין המכללה להנדסה בבאר שבע. דותן, המתכנן בניינים צורניים מאוד, בעלי מראה פיסולי וקווים מתעגלים לא סימטריים, שמח להתייחס לבניינים כאל אייקונים בנוף האורבני. "הניין יכול להיות סמל או landmark, הוא יכול להיות גם מותג, אם כי לא בהכרח. היום אנחנו מדברים על מותגיות.

"כל עיר ותושביה זקוקים לסמלים של העיר כדי להזדהות. הזדהות לאומית, פטריוטית, לאומנית (הר הבית למשל, הוא מוקד להזדהות). לאורך ההיסטוריה בנייני הדת והשלטון שימשו כסמלים שאתם אנשים הזדהו - החל מהפירמידות במצרים, הפרתנון באתונה, הקולוסיאום והפנתיאון ברומא. לאורך כל ימי הביניים נבנו כנסיות וקתדרלות בערי אירופה, שכל אחת מהן הפכה לסמלה של העיר. עם המהפכה התעשייתית חלו שינויים בתפיסה של הסמלים האלו. ההתפתחות הכלכלית, שמאז המהפכה התעשייתית צברה תאוצה, הביאה בשורות חדשות גם באדריכלות. המצאת המעלית נתנה אפשרות לבנות בניינים מאוד גבוהים. במאה האחרונה נוצרו תאגידים גדולים וכל אחד הוסיף לנוף את הסמל שלו.

"פתאום הפכו הסמלים להיות של הכוח הכלכלי, לצד הכוח הפוליטי - הבית הלבן, הכנסת. מגדלי התאומים או מגדל סירז בשיקאגו הם מפגן של עוצמה כלכלית והעיר כולה הזדהתה עם אותם מבנים וקיבלה מהם את זהותה. בעשרות השנים האחרונות החלו בנייני תרבות לתפוס מקום כסמלים עירוניים - בניין האופרה בסידני, שהפך לסמל ולתדמית של אוסטרליה בכל העולם; מוזיאון גוגנהיים של פרנק גרי בבילבאו, שהפך עיר חסרת אופי לעיר שוקקת תיירות. הגוגנהים בניו יורק, של פרנק לויד ריט, עשה בשעתו את אותו הדבר. הוא היה כל-כך חריג בנוף עד שגרם למוזיאון ולעיר לבלוט בתודעת העולם".

גלובס: כאשר אדריכל בונה בניין, הוא יודע מראש אם יהפוך לאייקון בנוף?

דותן: "לא כל בניין הופך לאייקון, אבל בזמן האחרון הרבה מהבניינים שאני בונה, גם למגורים, הם שונים והם בולטים בנוף הארכיטקטוני. התשובה היא פשוטה. אני מתכנן בניינים אדריכליים-אמנותיים או פיסוליים בעלויות שוק. הלקוח רואה את הבניין ורואה את המחיר, ויחד עם זאת הוא מקבל גם מותג אז הוא חושב 'בוודאי שאני אקח את זה'. זו לא בדיוק אותה עלות, אבל אם אני בונה בניין שנראה מטורף מבחינה צורנית, והעלות של הקונסטרוקציה היא ב-40% יותר מהרגיל, עדיין אפשר למצוא דרך ולתכנן כך שהחיסכון יהיה במקומות אחרים בפרויקט. הדובדבן בקצפת שווה השקעה - במקום אחד משקיעים יותר בשאר המקומות עובדים יותר כלכלי".

בין הבניינים שתכנן דותן בשנים האחרונות הוא מציין לדוגמה את היכל התרבות באשדוד, מבנה מאוד חדשני, שנראה כשילוב של שתי צדפות; היכל התרבות ברחובות הוא דימוי של סלע ופרח בפארק. הבניינים שלך המכללה להנדסה סמי שמעון בבאר שבע הם דוגמה טובה במיוחד. הם נבנו באופן מודולרי, והתורם, שמעון, נתן לכך תנופה אדירה. כיום ניצבים במקום אודיטוריום במראה "צלחת מעופפת", ולצידו שני בניינים קפסוליים, ממתכת, המוגבהים שבעה מטרים מעל מפלס הקרקע. שני בניינים נוספים כבר נמצאים בבנייה.

- המקום נראה כמו עב"ם בלב באר שבע. אתה נהנה מהתחושה העתידנית?

"אני מתכנן בשביל הילדים של העתיד. לא בשבילי ולא בשביל ההורים שלי. כמו שיש חלומות בדיסני וורלד או בסרטים, ככה יש גם חלומות בארכיטקטורה. אני מאמין בדבר אחד מאוד חשוב - שבניין צריך להיות כמו כפפה ליד או כמו נעל לרגל. אם מסתכלים על תעשיית ההנעלה, הנעל של נייקי או ריבוק היום היא כמו כפפה, כריות אוויר, הנעל משתנה על פי האנטומיה של המשתמש, כך גם הבניין צריך להתאים את עצמו לגוף האדם. ולכן הבניינים נראים עתידניים, אבל בעתיד הם יהפכו לסטנדרט".

"דבר ראשון הבניינים צריכים להיות פונקציונליים אחרת הם לא ייבנו ואבל הם גם מאוד חדשניים ומלהיבים. במקרה של המכללה, הבניינים גרמו להתחדשות של אזור שלם במרקם העירוני, שהיה זנוח ונטוש. הבניינים יפים ומיוחדים מאוד, התורמים מחפשים להיות מזוהים עם בניינים מיוחדים. זה גרם לכך, שנוצרה התחדשות עירונית - פסיכולוגית, כלכלית, נופית, תרבותית. זה בעצם הכוח של בניינים אדריכליים שנוחתים בערים פריפריאליות. זה יכול לשנות עיר שלמה".

דוברת המכללה, כרמלה אוזן מסבירה, שהיה אילוץ לשמור על ייעוד השטח המקורי, ששימש כפארק. "היתה התחייבות להשאיר את השטח פתוח על פני הקרקע. הגבהת המבנים יצרה מסדרון רוח וצל קריר, והותירה ריאה ירוקה, תוך כדי שיקום הייעוד המקורי של השטח. המכללה נמצאת בשכונה א' הוותיקה והמזדקנת, והיא תרמה לתנופת פיתוח והעלתה את ערך השכונה כולה. כחלק מהמדיניות, המכללה נמצאת בקשר עם הקהילה ומקיימת קורסים במחשבים ואינטרנט לתושבים וקייטנות לילדים. המכללה העלתה גם את ערך הנדל"ן בסביבה, הצעירה את השכונה, היא מושכת אוכלוסיה צעירה ואיכותית וגם קוני נדל"ן להשקעה, הרוכשים דירות להשכרה. זה מצב שבו כולם יוצאים נשכרים".

- אתה רואה ערך מיוחד באסתטיקה של בניינים מעוגלים?

" זה תהליך היסטורי בלתי עציר. בסוף המאה העשרים קרתה מהפיכה טכנולוגית שנייה, מהפיכת ההייטק והטלקומוניקציה - המצאת המחשב, חיתוך הלייזר ורתימתו לתכנון ובניה. אני חושב שיש שני חוקים בסיסיים בארכיטקטורה - הראשון: כל המשקלים חייבים לרדת לאדמה, אנחנו חיים בתנאי גרביטציה על כדור הארץ. החוק השני הוא חוק ההתלהבות. ללא התלהבות ארכיטקטורה הופכת לבנייה רגילה, ללא נשמה ולב. אם אנחנו מחברים את שני האלמנטים הללו ואת ההתפתחות הטכנולוגית המדהימה, בזכות כל זה היום לא חייבים להמשיך לבנות בניינים סימטריים וגיאומטריים.

"כמו שהמעלית הביאה לכך שאפשר לבנות בניינים גבוהים, חיתוך הלייזר אומר שלא צריך יותר לבנות קופסאות. ניתן לחתוך קונסטרוקציות שיהיו עגולות. פרנק גרי בבילבאו הצליח לבנות בניינים פיסוליים כמעט אמורפיים. יש פריצה אדירה בתחום האדריכלי וההנדסי, שמובילה בכיוון של אדריכלות יותר אמנותית-פיסולית. היום המהנדסים יכולים להיעזר בתוכנות כדי להביא למימוש כל צורה.

- האדריכלות קרובה לפיסול אולם האם הבניין הוא פסל?

"אם כל בניין - מגורים, בית ספר, בית חולים, יתוכנן כפסל אגוצנטרי, הרי שהתרבות האנושית תוכנס לחיות במוזיאון פסלים".

- מוזיאון בלי אוצר.

"הסכנה היא באמת שייווצר רעש ויזואלי בלתי נסבל. הקמפוס האקדמי באשדוד (בתמונה הקטנה מימין) הוא מבחינה זו מהפיכה. זה קמפוס מתוכנן של כ-12 בניינים, אבל ניסיתי לתכנן שם סדר אורבני חדש. במקום בנייני קופסאות ניסיתי ליצור שפה באמצעות מבנים צורניים-מופשטים המתייחסים אחד לשני. כך נוצר סדר שאינו מרעיש".

- אולי זה כן רעש, אבל עם היגיון? קומפוזיציה.

"אני לא יודע אם זה רעש. אני מחפש בארכיטקטורה שלי שקט והרמוניה, ולכן הצורות מאוד נעימות ואמורפיות, משתלבות בטבע ומתייחסות לגוף האדם. אנשים אמרו שהמבנים נראים כמו סלעים. אני משתמש בציפוי אבן מקומי, שגורם לבניין להיות הרבה יותר חם ואנושי".

- ובכל זאת, אדרכילים שונים יוצרים בסגנונות שונים והתוצאה עלולה להיות קקפוניה ויזואלית.

"יש שתי אסכולות בשאלה הזו ואין צודק. גישה אחת אומרת שבניינים צריכים ליצור שקט באחידות שלהם, בגובה, במראה הכללי, בחומרים. כמו בלונדון, פאריז ואמסטרדם, שם יש חוקים המגבילים את המתכננים, שלא יוכלו להשתולל, ופה ושם יש נקודות חן שהם בניינים ציבוריים, מבני תרבות, דת וכו'. לעומת זאת בטוקיו כל בניין נראה שונה. יש בניין של 50 קומות לצד בניין של שתי קומות. ישן וחדש. זו החלטה של השלטונות, אם הם רוצים עיר ורסטילית ומוזיאלית או עיר שקטה ורגועה. זו שאלה של החזון של העיר".

דותן מדגיש, שכאשר מתכננים מבנה בלתי שגרתי, יש לשקול את הפונקציה, העלות והתועלת. "בסיכומו של דבר, הסטייה הכללית מעלות הבנייה של בניין רגיל מסתכמת בכ-10% בלבד. אבל הצורה היא עשרות מונים מרשימה יותר, והערך המוסף שמתלווה לבניין הוא במאות אחוזים" הוא מסכם.

לברון ובן-שלום מעידים, כי הבניינים המופיעים בקמפיין B-digital מושכים תשומת לב רבה, ואנשים מגיבים לסרטוני הפרסומת בסקרנות. "הרבה אנשים לא מזהים את הבניינים", אומר בן-שלום. "שאלו אותנו אם צילמנו בחו"ל, או אם בנינו הדמיה ממוחשבת. חלק מהבניינים לא מכירים בכלל - אפילו את מרכז המבקרים במצפה רמון, שאני מכיר אותו מאז שהייתי ילד, לא מזהים. אולי זה גם באשמת המניפולציות ששייכות לעיצוב המסר של הסרט - את מרכז המבקרים שכפלנו שלוש פעמים, בית אסיה מוצג עם תמונת ראי של עצמו, כאילו הפיתול מתמשך".

אבל חשוב לזכור שכל הבניינים הם באמת מכאן. צריך רק לפקוח עיניים ולראות אותם, ועם קצת חזון, לשלב יותר ויותר בניינים כאלה בנוף הישראלי.