אקשן!

קודם כול, כלכלית. נראה שהשנה יצאנו מקללת הסרט הישראלי האחד, המנצח הגדול של פרס האקדמיה, הסרט שאליו הולכים כולם, והשאר נותרים בעלטה. עדיין לא הוכרז המנצח בפרס האקדמיה, וכבר שניים מהמועמדים, "סוף העולם שמאלה" ו"ללכת על המים", יצרו מגע טוב עם הקהל. במודעות הפרסומת של סוף-השבוע האחרון דיווחו מפיקי "סוף העולם" כי חצו את קו חצי מיליון הצופים. גם אם יש הגזמה במספרים, נשמע בארצנו באזז גובר והולך של צופים שרוצים לראות סרט ישראלי.

ההתלהבות מורגשת גם מצד המבקרים, כולל חמורי-הסבר שביניהם. וההפתעה הכי גדולה היא מספר הסרטים הישראליים שזכו השנה בפרסים בפסטיבלים בינלאומיים. בפסטיבל קאן, "אור" של קרן ידעיה זכה בפרס מצלמת הזהב לסרט ביכורים, ו"עטאש - צימאון" של תאופיק אבו ואיל (אגבריה) נבחר לסרט המצטיין מבין אלו שלא הוקרנו בתחרויות.

הזכייה הגדולה היתה בתחילת החודש: "הכלה הסורית" של ערן ריקליס, שזכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל מונטריאול, ובעוד שלושה פרסים נוספים באותו פסטיבל. ובשבת האחרונה, זכיות גם בפסטיבל ונציה היוקרתי. "הארץ המובטחת" של עמוס גיתאי זכה שם בפרס "אות הזהב". פרס חביב-הקהל ופרס Isvema, לשיווק סרט-ביכורים ולהפצתו, הוענק לרונית ושלומי אלקבץ, על סרטם "ולקחת לך אישה". זה הרבה זכיות בפסטיבלים הנחשבים בעולם, וזה אומר רכישות מצד קניינים באירופה וגם ביבשת אמריקה.

חשוב לציין שאנחנו מעוררים עניין בעולם בגלל "המצב". היה זה אחד מראשי ערוץ הטלוויזיה ארטה, שאמר כי הוא מעוניין בסרטים על השואה ועל הסכסוך הישראלי-ערבי, וניסחו זאת גם השופטים בפסטיבל במונטריאול בהעניקם את הפרס לסרט "הכלה הסורית": "סרט זה מורה על האומץ הנדרש כדי לחצות את המחסומים הפסיכולוגיים ואת הגבולות המדיניים המפרידים בין משפחות ועמים. הפרס ניתן לסרט על איכותו האמנותית, ועל התמודדות עם נושא שגורם לנו להתעמת עם אי-צדק".

הפרדוקס הוא שהמצב הוליד את הסרטים הטובים השנה, ובשל אותו מצב מאיימים על הקולנוע הישראלי בקיצוצים. רק לאחרונה ביקש משרד האוצר לקצץ בתקציב חוק הקולנוע, שעמד ב-2003 על 61 מיליון שקל, ולהעמיד אותו על 48 מיליון שקל לשנת 2004. בעקבות מאבק של איגודי היוצרים התרככו באוצר, ואף העניקו לתעשיית הסרטים מרחב נשימה - תקציב הקולנוע הישראלי בחמש השנים הבאות יעמוד על סך 58 מיליון שקל לשנה.

השנה הנפלאה הזו תבוא לשיאה בטקס חלוקת פרסי האקדמיה, שישודר ב-27 בספטמבר בערוץ 2. הטלוויזיה, חשוב להדגיש, אינה רק מארחת. היא הפכה עם השנים לתומכת בקולנוע הישראלי, לשותפה ולמחותנת. הנה, "קשת" הכריזה שבחודש הבא תקרין חמישה סרטים משנים קודמות שהיא השתתפה במימונם, בעלות כוללת של 4 מיליון שקל. לפני מספר ימים היא אף הצהירה כי בשנתיים הקרובות היא מתכוונת להשקיע בהפקת סרטי קולנוע ישראליים 6 מיליון שקל.

אם זה היה משחק כדורגל, הקולנוע הישראלי היה צריך להתארגן כדי לשמור את התוצאה, להתחפר כדי לשוב ולעלות להתקפה של השנה הבאה. אבל הטלוויזיה רוצה הופעה, היא המממנת, היא בעלת החנות. הקולנוע צריך לדעת להישמר ממלכודת-הדבש שלה. כי הקהל לא אמר את דברו לרוב הסרטים, ואנשי הקולנוע, שנעים תמיד בין מסכנות ליוהרה סלבריטאית, עלולים לפגוע בעצמם.

הטלוויזיה השתלטה השנה לראשונה גם על הסצנה הספרותית, כאשר ערוץ 2 שידר את טקס חלוקת פרס ספיר. קהיליית הספרות, שהתמסרה לפרס הכספי של מפעל הפיס, מצאה עצמה השנה לכודה בספוטים הכחולים של ערוץ 2. שלושה סופרים קשישים - יורם קניוק, חנוך ברטוב ודן צלקה - שגירשו כנראה את הקול הנשי של השנים הקודמות, ניסו לצעוד לעבר הדוכן לפי הקצב, וכולם בקהל קברו את עצמם במבוכה.

אם נשכח את המלחמה על כס המנכ"לות ב"הבימה", הרי שהאירוע הבולט בשטח התיאטרון השנה היתה החזרתם של כמה ממחזותיו של נסים אלוני ללוח-ההצגות, בעיקר הפקת "בגדי המלך", מחזהו המבריק, שבו כולם, לא רק המלך, עירומים, החייטים הם כבר ברונים, וראש הממשלה הוא גם שר החוץ וראש שירותי הביטחון.

אם לחזור ל"מצב", הרי שבשדה האמנות הפכה גדר-ההפרדה למיצב של השנה. היא היתה נושא לתערוכות צילומים ולסרטים, שימשה רקע לתצוגות אופנה, ואף יוצאה לחו"ל. שם, במסגרת קמפיין "הכתובת על הקיר", אמנים חתמו את שמם וריססו גרפיטי על קיר המסמל את הגדר. **