כדאי לומר את זה במלוא הזהירות: אם תרכיב החיסון נגד שפעת שפיתחה פרופ' רות
ארנון יחצה את מהמורות גיוסי הכספים, השלבים הארוכים של הניסויים הקליניים
בבני-אדם ואת אישורי רשות המזון והתרופות האמריקנית, ארנון תרשום בספרי ההיסטוריה
של האדם מהפיכה אמיתית, רפואית וכלכלית.
על אף שרוב בני האדם מחלימים ממנה בקלות יחסית, השפעת לסוגיה השונים קוטלת
מדי שנה רבבות אנשים - זקנים, תינוקות, חולים כרוניים - ונזקיה הכלכליים, שמשתקפים
גם בהיעדרות מהעבודה, נאמדים בעולם בעשרות מיליארדי דולרים (25 מיליארד דולר
רק בארה"ב).
מדי חורף אנחנו מתבשרים על "זן חדש של שפעת", שהחיסונים הקיימים לאו דווקא
יכולים להתמודד איתו. גם כך, השוק העולמי של החיסונים נגד שפעת מגלגל יותר
ממיליארד דולר בשנה, והוא צפוי, על-פי התחזיות, להכפיל את עצמו עד 2007. יהיה
מעניין מאוד לראות, מה יקרה לשוק הזה כאשר ייכנס אליו החיסון שפיתחה ארנון:
רב-שנתי, יעיל נגד הרבה סוגי שפעת, ועוד בדרך קלה ללקיחה, טיפות אף או תרסיס.
אבל לא הפוטנציאל המסחרי או הרצון להקל את סבלם של מיליארדי חולי השפעת בעולם,
עמדו לנגד עיניה של ארנון - מהחוקרות הבולטות ביותר בישראל, אימונולוגית ותיקה,
עתירת פרסים ובעלת שם עולמי, ממכון ויצמן, ממפתחות הקופקסון של "טבע", כאשר
בחרה, בסוף שנות ה-70, בווירוס השפעת כנושא למחקר.
לא התכוונת לפתור את העולם מצרת השפעת, להיטיב עם בני האדם וכל זה?
"בכלל לא", היא עונה. וירוס השפעת נבחר מפני שהוא פשוט היה שם. כלומר, ארנון,
חלוצה בתחום החיסונים הסינתטיים, הגיעה לשלב במחקר שבו חיפשה וירוס שפוגע בבני-אדם,
שנוח לעבוד איתו במעבדה, ושיש בעלי חיים שמגיבים אליו באופן דומה לאנשים. וירוס
השפעת ענה על הדרישות. נדמה שארנון מקפידה, מתוך איזו אנינות של מדענים, לשמור
על סטריליות בתיאור, ולהבריש הצידה היטב כל אבק של הירואיות מדומה שעלולה לדבוק
בתהליך.
אז אם זה לא הכסף ולא השאיפה להביא מרפא לעולם, מה כן מניע אותך?
"הסקרנות. רק הסקרנות. זה תמיד ריתק אותי, אהבתי את זה מאז שהייתי ילדה, את
המדע שמאחורי הרפואה. כי הרפואה בסופו של דבר היא מחלות שצריך לרפא, אבל אותי
מעניין מדוע ולמה הן קורות, ואיך. אפשר לתת אספירין, אבל אף אחד עד היום לא
יודע איך הוא עובד. אני לא מעוניינת לרשום לחולים אספירין".
אפילו כילדה שהתעניינה במדע, לא אמרת לעצמך, 'כשאגדל אמצא תרופה לסרטן'?
"לא רציתי למצוא תרופה לסרטן, אלא להבין למה יש מחלות, מה גורם למחלות. הייתי
מהופנטת על-ידי ספרים כמו 'ציידי החיידקים'. את מתחילה ממשהו ששום דבר לא ידוע
עליו, ואת מגיעה לשברי אינפורמציה, קצת מפה, קצת משם, כמו בפאזל. זה כמו סיפור
בלשי".
הכניסה למשרדה של ארנון במכון ויצמן ברחובות עוברת דרך מסדרון-מעבדה צר וארוך,
גדוש במבחנות, באביקים ובכלי זכוכית בגדלים שונים. לא מכבר ארגנה שם ארנון
איזה שיפוץ קטן ש"גנב" קצת מהמעבדה לטובת המשרד, ושאיפשר לארגן פינה עצמאית
למזכירה. בבוקר מאוחר של חודש אוגוסט ארנון נמצאת שם לבדה. החוקרת שעובדת איתה
קיבלה הוראה לנצל את ימי החופשה הצבורים שלה; המזכירה תבוא רק מתישהו בצהריים.
קומקום חשמלי ומקרר קטן מאפשרים לארנון לארח כראוי. "יש לי כאן הכל", היא מרגיעה
בחיוך גאה. בעולם שמחוץ לאקדמיה, מעטים האנשים שעשו כל-כך הרבה כסף, היושבים
במשרדים צנועים כל-כך.
כאשר יגיע היום שתרכיב החיסון נגד שפעת יעבור את דרך החתחתים ויתחיל להימכר,
הוא בהחלט עשוי לשפר את איכות חייהם של אנשים רבים, כולל שלושת היזמים של הסטרט-אפ
ביונדווקס (BiondVax), אשר רכש ממכון ויצמן את הזיכיון על הפטנט. הוא מן הסתם
יוסיף לא מעט גם לארנון, שתקבל תמלוגים ממכירות המוצר.
כבר עכשיו היא משתייכת למעמד שנהוג לכנותו "המיליונרים של מכון ויצמן", בזכות
התמלוגים ממכירת הקופקסון של טבע, התרופה לטיפול בטרשת נפוצה, הנשען על פיתוח
הקופולימר-1. המספרים נשמרים בצנעה, אולם ההערכות הן שהיא ושני המפתחים הנוספים
של הקופולימר-1, פרופ' מיכאל סלע וד"ר דבורה טייטלבאום, נהנו בשלוש השנים האחרונות,
ביחד, מתמלוגים של 150-100 מיליון שקל. אפשר להעריך, שהצלחת חיסון השפעת יניב
תמלוגים בסדרי גודל כאלה.
בחביבות ובנימוס, אך באותה מידה של החלטיות שאין לטעות בה, ארנון מבהירה, שאם
יש נושא שהיא אינה מוכנה לדבר עליו, זה הכסף. "לא שאני חושבת שלא מגיע לי",
היא אומרת, "אני רק לא רוצה לדבר על זה. זה ענייני הפרטי. עוד אין לי אפילו
הסכם עם ביונדווקס, אבל כאשר יהיה, הוא יהיה על בסיס ייעוץ".
את התמלוגים מהמכירות, "כאשר יהיו כאלה", מבקשת ארנון להזכיר שהציפור עוד על
העץ, תקבל חברת יישום הטכנולוגיות של מכון ויצמן, "ידע", שכמו בכל מקרה של
פטנט שמוצא את דרכו מהמכון לתעשייה, חתום גם על הסכמי תמלוגים עם המדענים.
בדרך הזו נחסכת מהם הסיטואציה הלא-סטרילית של משא-ומתן ישיר.
הייחוד הגדול של תרכיב החיסון של ארנון דומה בעצם לייחודו של הקופקסון: תכשיר
סינתטי. בדרך-כלל תרכיבי חיסון מושתתים על וירוס מומת או מוחלש. בצורה הזו
הוא אינו יכול לגרום למחלה, אבל יכול לעורר תגובת חיסון של הגוף נגדה. "ההישגים
שהושגו על-ידי תרכיבי החיסון הקונבנציונליים מרשימים", אומרת ארנון, "מחלות
שלמות חוסלו, כמו אבעבועות שחורות, פוליו כמעט מוגר. אבל יש כמה וירוסים שקשה
לגדל בתרבית. למשל ה-HIV (מחולל האיידס), שמאוד מסוכן לעבוד איתו ושיש חשש
שמא דווקא אצווה של התרכיב עלולה לגרום למחלה. יש עוד שלל מחלות, שקשה לגדל
בתרבית, כמו מחלות פרזיטיות. לכן, הלכנו על רעיון אחר לגמרי, ייחודי שלנו".
בתחילת המחקר ניסו החוקרים לעבוד עם חלבון, ולבדוק אם הם יכולים לזהות בחלבון
אזור קטן יחסית, הנקרא פפטיד, לקבוע את רצף החומצות האמיניות שלו ואז להכין
אותו באופן סינתטי, וכך ליצור חיסון לחלבון שעליו מדובר. זו היתה גולת הכותרת
של הדוקטורט של ארנון. עד לאותו מחקר, חשבו שכדי לעורר תגובת חיסון, החלבון
חייב להיות טבעי. ארנון יצרה את החומר הסינתטי הראשון שהיה מסוגל לעורר תגובה
חיסונית. כמובן שאין שום צורך בחיסון נגד חלבון, אבל ארנון ועמיתיה החליטו
ליישם את התהליך על חלק מווירוס.
השלב הבא היה בקטריופג', וירוס שתוקף חיידקים. לא שאיזה חיידק ילך אי פעם לבית-מרקחת
לקנות לעצמו חיסון נגד בקטריופג', אבל זה היה שלב נוסף בהוכחת ההיתכנות. "החלטנו
להתרכז בחלבון המעטפת שלו, ולראות אם נוכל לאתר פפטיד, ליצור אותו באופן סינתטי,
ולעורר תגובת חיסון נגד פפטיד סינתטי, ואז לבדוק אם הנוגדנים האלה יצליחו לנטרל
את הווירוס".
ארנון ועמיתיה בחרו בווירוס השפעת, פשוט מפני שחלק מהרצף שלו היה ידוע. "אני
לא וירולוגית", היא מסבירה, "וכאן היה לי על מה ללכת". סיבה נוספת היתה, שלווירוס
יש פעילות ביולוגית מסוימת שקל לבדוק ולזהות: הוא גורם להצמתה. כלומר, הדבקה
של כדוריות-דם לבנות, גם אצל בני-אדם וגם אצל תרנגולות. כדי לבדוק אם הנוגדנים
עובדים, צריך לוודא שנמנעה הדבקת כדוריות הדם אצל תרנגולות. והיתרון השלישי
היה, שאפשר לנסות הכול על עכברים, שרגישים לאותם זני שפעת.
החוקרים עבדו שלב אחר שלב: תחילה מצאו פפטיד אחד, שמספק הגנה חלקית נגד שפעת,
אחר-כך צירפו שלושה, אחר-כך גילו, שבמקום להשתמש בפפטידים עצמם הם יכולים להשתמש
בטקטיקה שכבר היתה קיימת - להשתמש בחיידק של סלמונלה שעבר הנדסה גנטית. הם
נתנו ביטוי לווירוס בתוך חיידק, וליתר דיוק, בתוך השוטונים שלו (המשמשים אותו
לצורך תנועה). בהמשך, טיפות-אף של השוטונים טופטפו לעכברים, והגנו עליהם מהמחלה.
אחת הבעיות הגדולות עם שפעת היא שהווירוס משתנה לעתים תכופות. כל חורף יש זנים
חדשים. מאחר שבחיסון של ארנון מדובר בחיקוי סינתטי של מקטע מהווירוס, שאינו
משתנה בזנים רבים של שפעת, החיסון הוא רב-זני.
לפני קצת יותר משלוש שנים, אחרי שנים של מחקר, הצליחו ארנון ואנשיה להוכיח,
שתרכיב החיסון עובד גם על "עכברים מואנשים". כלומר, עכברים שהחוקרים הרסו בהקרנות
את מערכת החיסון שלהם והשתילו להם מערכת חיסונית של בני-אדם. "אמרנו, עד כאן
אנחנו יכולים במעבדה. מכאן, צריך לבדוק בבני-אדם, להתחיל בניסויים קליניים",
מסבירה ארנון.
היה לארנון ניסיון בניסויים קליניים. במשך תשע שנים, עד 1987, המעבדה שלה היתה
מעורבת בניסויים הקליניים של הקופקסון, עד שטבע נכנסה לתמונה והיה צורך לחזור
שוב על כל סדרת הניסויים, כדי להתאים את התרופה לתנאים תעשייתיים ולדרישות
ה-FDA. הבעיה היתה השגרה. "זה לא היה יצירתי", אומרת ארנון, "אני לא מתלוננת,
בלי זה לא היו לנו תוצאות, אבל כל מה שאני עושה במחקר כרוך ביצירתיות, ופה
ייצרנו אצווה אחרי אצווה אחרי אצווה. כחוקרת זה גזל ממני הרבה זמן ואנרגיה".
לכן, כשהפעם הגיעה העת לניסויים עם בני-אדם, ארנון היתה פחות נלהבת. מה גם
שאת פעולת החיסון אפשר לבדוק באחת משתי דרכים: או לחכות שתעבור שפעת בסביבה
ולראות אם היא תשפיע, או לחולל אותה בנבדקים. "זה מצריך המון נבדקים, כי בשנה
נורמלית בלי מגפה, אחוזים מעטים חולים, בין 10%-5% לכל היותר. כדי להגיע לתוצאה
מהימנה סטטיסטית את צריכה לקחת אלפים.
"האפשרות האחרת היא לחשוף את כולם לגורם המחלה, ואז צפוי שרוב החולים הלא-מחוסנים
יחלו ושרוב המחוסנים לא יחלו, ואז התשובה הרבה יותר מהירה. אבל בשביל זה צריך
להחלות אנשים. פניתי וביקשתי אישור לעשות ניסוי כזה, ולא קיבלנו אישור. אמרתי,
לניסוי שדה אני לא בנויה, ולא מוכנה לייצר אלפי תרכיבים, לא מוכנה לעקוב אחר
אלפי אנשים. אלה ניסויים מסובכים, מורכבים. אני מכירה את כל הספרות על זה,
ויודעת שזה לא בשבילי".
פה נכנסו לתמונה שלושת מייסדי ביונדווקס ("שלושה אנשים צעירים מהזווית שלי",
צוחקת ארנון, בת ה-71), שבדיוק חיפשו אפיק השקעה ושהתלהבו לקחת על עצמם את
הנושא. הרכב המייסדים הוא ממש לפי הספר, איש מקצוע, עורך- דין וכלכלן: רון
בבקוב, וטרינר בהשכלתו, שעבד כמה שנים באומריקס ושהחליט להקים משהו עצמאי;
עו"ד רמי אפשטיין, המתמחה בזכויות יוצרים ובפטנטים; ואיציק דבר, איש כספים
שלמד מינהל עסקים בהרווארד.
בפני ביונדווקס עומד עדיין החלק עתיר ההשקעה של הניסויים הקליניים. המייסדים
מקווים לגייס 4 מיליון דולר לשם כך. "הם אומרים, שהם בשלבים האחרונים של הגיוס.
אני לא מעורבת", שומרת ארנון על עמדתה האקדמית. כל עניין המסחור מעורר אצלה
אפולוגטיקה. "מה שמניע אותי זה המחקר", היא מתגוננת מול מתקפה אפשרית.
"מכון ויצמן היה אחד החלוצים בעולם בתחום היישום. המון שנים זה רק עלה כסף,
כי לרשום פטנט עולה כסף. אבל השאלה היתה מה יעלה בגורלה של המצאה עם פוטנציאל,
שאינה מוגנת בפטנט. אף חברה לא תיקח את זה ולא תשקיע את המשאבים העצומים, בלי
שיש הגנה. השאלה שעמדה לפני הנהלת המכון - אם ראוי שהמכון יוציא הגנה על המצאות
בנות יישום, או שעדיף לשמור על המחקר טהור ונחלת הציבור. אבל אז הוא יהיה כל-כך
נחלת הציבור, שלציבור לא תהיה תועלת ממנו.
"אני הייתי אז מדענית מאוד זוטרה, אין לי חלק בהחלטה. אבל בסך-הכל, אם לא היה
לנו פטנט על הפולימר, אף אחד לא היה לוקח עליו את הפיתוח. אפשר לעשות מחקר
גם לשם מחקר. מבחינת ההכרה של הקהילה המדעית, אזכה בדיוק באותה הכרה ואולי
יותר, כי הקשר עם חברה תעשייתית גוזל זמן ויכול להיות שאילו הייתי מתמקדת בנושאים
אחרים, הייתי מתקדמת יותר. המחקר שלי לא יותר טוב מזה של פיזיקאי תיאורטי,
אבל אין שום סיכוי שהמחקר שלו יבוא לידי ביטוי בצורה יישומית. יצא, שהנושאים
שאני מתעניינת בהם, שלא על מנת ליישם אלא כי הם עניינו אותי, בסופו של דבר
ניתנים ליישום".
ארנון, ילידת תל-אביב, סיימה את לימודי התיכון בגיל 17. היא היתה בתנועה המאוחדת
וחברה בגרעין מעיין ברוך. אבל הצבא לא הסכים לגייס אותה, כיוון שהיתה צעירה
מבני הגרעין שלה, אז היא הלכה לאוניברסיטה לשנה, ללמוד כימיה. כאשר הגיעה עת
הגיוס, ומכיוון שממילא נותקה מהגרעין שלה, נעתרה להצעה ללכת לעתודה האקדמית.
מה הביא אותך לאימונולוגיה?
"רק המקרה. הייתי כימאית בחיל הים, קצינה במעבדה. כשהשתחררתי חיפשתי מקום לעשות
דוקטורט. התעניינתי אצל פרופ' אפרים קציר. במקרה הוא ומיכאל סלע קיבלו מענק
מחקר לנושא אימונולוגי, קראתי, חשבתי, הגישה הכימית עניינה אותי, והסכמתי".
ארנון פעילה מאוד באקדמיה הלאומית למדעים. הנשיא משה קצב ביקש ממנה להיות יועצתו
המדעית, והיא נעתרה. "הוא ביקש, אז אי-אפשר להגיד לו לא", היא מסבירה ביובש
מכוון. היא עדיין ממשיכה לעבוד על הקופקסון, בשיתוף-פעולה עם טבע, לבדוק אם
מנגנון הפעולה שלו יכול לפעול על מחלות אוטואימוניות נוספות, מלבד טרשת נפוצה.
בנוסף, במשותף עם תשעה חוקרים מארבע ארצות, היא עושה עבודה על וירוס ה-CMV
עבור קונסורציום של האיחוד האירופי. "זה וירוס שמצוי אצל כל אדם נורמלי, ובדרך-כלל
לא גורם למחלה או לנזק. אבל ברגע שיש פגיעה במערכת החיסון הוא מופיע וגורם
להרס מערכתי, ואין נגדו תרכיב ולא חיסון.
נשמע שהחיסון הסינתטי שלך הוא כיוון נכון לפיתוח חיסון מפני איידס. זאת יכולה
להיות פריצת-דרך רפואית שתשפיע על כל העולם. לא מעניין אותך לנסות את הכיוון
הזה?
"בעיקרון, זה יכול לעבוד. אבל אני לא רוצה להתעסק עם זה. שיתפתי פעולה עם פרופ'
צבי בנטוויץ' במחקר בתחום, ופרסמנו מאמר. ניסינו לזהות אזורים מעניינים ב-HIV,
אבל זה קשה לי מדי. בשפעת היה לי מודל בבעלי חיים, ב-HIV אין שום מודל כזה.
שימפנזים הם היחידים שניתן להדביק אותם ב-HIV. הבדיקות מאוד יקרות ומסובכות,
ואני לא בנויה לעבוד עם בני-אדם במעבדה שלי. זה מסובך מדי בשבילי".
דווקא בתחום ריפוי סרטן היא כן עסקה, בניסיון למצוא דרך שבה הטיפול, במקום
להשפיע על כל הגוף, יהיה ממוקד באזור החולה. ארנון לא חושבת שהניסיון היה מוצלח
כל-כך. "לא ריפאנו את הסרטן. אבל מבחינת סקרנות מדעית זה היה מאוד מספק. בחקר
ובריפוי סרטן חלה התקדמות אדירה, רק לא בגישה שאנחנו מנסים, ואני בספק אם הגישה
תצליח. אי-אפשר שהכול יצליח ושהכול יניב. אבל מעניין לחקור את זה".
כתבות
ני"ע
