מישהו בעיריית ת"א חמד את הקרקע

בית המשפט ביטל את ההפקעה ופסק, כי העירייה פעלה בחוסר תום לב קיצוני ומטרותיה לא היו כשרות, ואת החשבון פרעו תושבי העיר

אליהו אזיס ורחל אברהם ניהלו על שטח הקרקע בית מלאכה לייצור כלי אוכל מאלומיניום, שהוקם על ידי אביהם, שמואל אזיס, ופעל משך 40 שנים. עיריית תל אביב בקשה להפקיע את הקרקע ושטחים נוספים לצורך סלילת כביש. עיריית תל אביב והוועדה המקומית ביססו את החלטתן להפקיע את הקרקע על הצורך הציבורי בסלילת כביש מכוח סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) ועל חוק התכנון והבנייה. מול זכויות אלה עומדת זכות הקניין של התובעים הנגזרת מסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

בית המשפט המחוזי בתל-אביב, השופטת צפורה ברון, פסק: "מן המפורסמות הוא, כי לרשות המינהלית חובות מוגברים כלפי האזרח וכי עליה לנהוג בהגינות ובסבירות כלפי הפרטים בתחום שיפוטה. במסגרת חובותיה המוגברים על הרשות המינהלית לקחת בחשבון את האינטרסים של האזרח תוך התייחסות להשפעות השליליות של תוכניותיה... במקרה שבפניי ההפקעה ללא ספק פוגעת קשות בקניינם של התובעים. מדובר בזכות התובעים בשטח המוגן שהוענקה להם מכוח הסכם עם רשות הפיתוח. הפקעת השטח המוגן פירושה שלילתה המוחלטת של זכות זו".

עתה עבר בית המשפט ובדק את האינטרס הציבורי. מול זכות הקניין של התובעים עומד הצורך הציבורי לסלילת כביש המחבר בין שני צירי תנועה מרכזיים - רחוב קדם ורחוב הנמל ביפו. חגית אנטמן, בשם העירייה, העידה, כי אי יישום של ההפקעה תמנע את פיתוח האיזור וסלילת הכביש וכתוצאה מכך ייווצרו בעיות בזרימת התנועה הנכנסת ויוצאת משכונת עג'מי ביפו.

לכאורה, ידה של העירייה הייתה על העליונה, אולם בית המשפט טרח ובדק, האם סלילת הכביש היא באמת ובתמים התכלית הבלעדית של ההפקעה? הסתבר, כי עמדת העירייה והעדות של חגית אנטמן אינן כל האמת ובוודאי שאין בהן תמימות. בית המשפט קבע: "חומר הראיות בתיק מעלה חשש כי מניעי הנתבעות להפקעה לא היו ציבוריים גרידא".

וממה נובע ה"חשש" של בית המשפט? ממזכר של העדה עצמה: "בשטח המיועד להפקעה לא תוכננה רק סלילה של כביש. המינהל התכוון למכור את חלקה 76 ליזמים פרטיים. מדובר במזכר הכתוב על נייר של חברת יורם גדיש - חברה להנדסה בע"מ (להלן: "חברת יורם גדיש") אשר ניהלה את נכסי המינהל ביפו (פרוטוקול הדיון מיום 2001/4/3, עמ' 41, ש' 9-6). על המזכר חתומה אותה גב' חגית אנטמן, אדריכלית עצמאית העובדת כיום ב"צוות יפו" במחלקת ההנדסה בעיריית תל-אביב, אשר במועד כתיבת המכתב - 1996/6/4 - עבדה כאדריכלית עצמאית בעבור חברת יורם גדיש".

העירייה אף לא התכוונה לפצות את בעלי הקרקע. נפסק, כי עובדה זו היא חמורה ביותר, שכן מנגד עומדים אזרחים שבעבורם ההפקעה היא אובדן של רכוש וגם אובדן של קיום בכבוד.

אלא שבכך לא די. "העירייה הטעתה את התובעים כאשר ביום 1996/11/28 החליטה להעניק ארכה של שנתיים לפעילות העסק, אך בפועל, חודשיים לאחר מכן, העירייה דרשה מהתובעים להתפנות משטח הקרקע. כל זאת לאחר שמשך עשרות שנים הוענקו לתובעים רישיונות עסק".

אז מה היה לנו? ציבור תושבי תל-אביב בחר בראש עירייה ובחברי מועצה על מנת שאלה ישרתו אותם, ידאגו לצרכים שלהם, וישמור עליהם מכל פגע.

מתברר כי הציבור עשה מיקח טעות. נבחרי הציבור פעלו בחוסר תום לב קיצוני ומטרותיהן לא היו כשרות.

ושמא ישאל הקורא, אם נחפזתי להסיק מסקנה זו, כי נבחרנו "פעלו בחוסר תום לב קיצוני ומטרותיהן לא היו כשרות"? לא ולא. פסוק זה לקוח מתוך פסק דינו של בית המשפט המחוזי!

אז מה קיבלנו תמורת פתק ההצבעה? עירייה לא גלויה, תכלית לא ראויה להפקעה במסווה של סלילת כביש, זלזול, התנהלותה לא ראויה והטעיה. האם נחפזתי להסיק מסקנות? לא ולא. מסקנות אלה לקוחות מתוך פסק דינו של בית המשפט המחוזי !

ההפקעה נפסלה והעירייה חויבה בהוצאות של 15,000 ש"ח.

מי שילם את החשבון? מבחינה משפטית אין מתום בפסק הדין. מבחינה ציבורית נעשה עוול נוסף לתושבי העיר. העירייה הוציאה ממון רב על ניסיונותיה לגזול נכס. פקידיה ופרקליטיה קיבלו שכר מקופת הציבור על פעלם הנלוז.

אז מי שילם את החשבון? את, אתה ואני. בכספי הארנונה שלנו,שילמו את ניסיונות העוולה.

ראוי כי מי שאחראי למעשה יחזיר לקופתה הציבורית של העירייה את כל הוצאותיה מכיסו הפרטי.

ראוי כי מי שעשה עוולה ישלם על המעשה. למען יראו וייראו.

ראוי כי תושבי תל אביב יסיקו מכך מסקנות נבונות ביום שבו ילכו לקלפי.

ת"א 97/661 (תל אביב) אזיס אליהו ורחל אברהם נגד הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מרחב תכנון תל אביב ועיריית תל אביב יפו. השופטת ברון צפורה. ניתן ביום 4.8.2004.

צרו איתנו קשר *5988