אומרים שהיו פה גיטרות

די.וי.די. חדש (שהוקלט וצולם לפני 13 שנים) מחזיר אותי שוב לימים אחרים עם מוסיקה אחרת. ימים שבהם השירים, המנגינות, ההרמוניות הקוליות והנגינה, כל אלה היו חשובים יותר מהמראה החיצוני ומהתדמית. לפחות כאן בישראל, רחוק מהמקום שבו זה קורה באמת, הצלחנו, נטולי טלוויזיה אקטואלית, שלא לדבר על וידיאו או די.וי.די, רק לנחש איך החבר'ה האלה נראים. מה שאיפשר לנו ליהנות מהדבר האמיתי: המוסיקה.

כן, אני מדבר שוב על סוף שנות הששים - תחילת השבעים, התקופה הכי יפה ומרתקת בתולדות המוסיקה האמריקנית, לפחות לכל מי שכבר עבר את משבר גיל הארבעים. אל תתייאשו חברים, תראו את ההופעה של הקשישים האלה ותשאבו עידוד מכך שהם לא מביישים את הפירמה ונשמעים עכשיו לא פחות טוב מאשר בימים ההם. כלומר, מדובר לא רק בנוסטלגיה אלא בחיי נצח של אחד ההרכבים האמריקניים המצליחים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים: קרוסבי סטילס ונש.

קצת היסטוריה: דיוויד קרוסבי (יליד 1941), סטיב סטילס (1942) וגרהם נש (1945) הקימו בשנת 1968 את מה שכונה אז "הרכב צמרת" ("סופר גרופ"). למה צמרת? כי כל אחד מהם שר וניגן גיטרה בלהקה מצליחה אחרת כדי להקים הרכב עוד יותר טוב. קרוסבי היה חבר ב-Byrds, סטילס ב-Buffalo Springfield ונש הגיע לארה"ב מלהקת בריטית מצליחה בשם The Hollies. ביחד יצרו השלושה צליל חדש ושונה מזה של להקותיהם הקודמות, רוק-פולק חדשני, חלקו אקוסטי חלקו מחושמל, עשיר בהרמוניות קוליות מופלאות. אלבום הבכורה שלהם, Crosby Stills & Nash, יצא ב-1969 וזכה בהצלחה עצומה עם שירים כ"מרקש אקספרס" (של נש), "סוויטה: ג'ודי כחולת העיניים" (של סטילס), "גווניבר" (של קרוסבי) ושיר אנטי מלחמתי בשם "ספינות עץ" שהוכיח שהם לא סתם חבר'ה נחמדים שיודעים לשיר אלא שיש להם גם מה לומר על חברה ופוליטיקה.

החבר יאנג מגיע לבקר

בסיבוב ההופעות הראשון שלהם, שכלל הופעה היסטורית בפסטיבל "וודסטוק", הצטרף אליהם חבר נוסף מ"באפלו ספרינגפילד", ניל יאנג, וביחד איתו הם הקליטו אלבום מופת בשם Deja Vu (עם קלסיקות כ"למדו את ילדיכם", "הבית שלנו", "כמעט גזרתי את שערי", "חסר אונים" וגם השיר "וודסטוק" שכתבה ג'וני מי'צל, הפכה לחברה קרובה של כל הארבעה ובמיוחד של גרהם נש). הם הופיעו בסיבוב הופעות גדול תחת הכותרת "קרוסבי סטילס נש ויאנג" (סיבוב שתועד ב-1971 באלבום כפול בשם Four Way Street) וזכו בהצלחה חסרת תקדים, יותר מכל להקה אמריקנית אחרת, ולא רק בארצות הברית (הידעת, לדוגמא, שלהקת "תמוז" שלנו החלה דרכה כ"הרכב צמרת" של מתי כספי, דני ליטני, שלום חנוך ואריאל זילבר, שמאד רצו לעשות משהו כמו "קרוסבי סטילס נש ויאנג"?).

ובכל זאת, למרות שהפכו למיתוס אמריקני ולמרות שמכרו מיליוני תקליטים, לא המשיכו הארבעה לעבוד ביחד. הלהקה התפרקה וחבריה יצאו לקריירות סולו. כל הארבעה הצליחו מאד כסולנים בשנות השבעים - תחילת השמונים, אך הלכו ונחלשו בהמשך (פרט לקריירה של ניל יאנג שדווקא הלכה והתחזקה). עם זאת, פירוק "קרוסבי סטילס נש ויאנג" ב-1971 לא הפסיק את הקשרים בין ארבעת החברים. הם הופיעו והקליטו כצמדים (קרוסבי ונש, סטילס ויאנג) והתארחו זה באלבומי הסולו של זה. והם גם חזרו לא מעט פעמים להקליט ולהופיע כשלישייה וכרביעייה.

בשנת 1974 הופיעו הארבעה בסיבוב הופעות שקידם אוסף ראשון שלהם בשם So Far. שוב ההצלחה הייתה גדולה, והאלבום היה השלישי שלהם ברציפות שנכנס ישר למקום הראשון בארה"ב. בשנת 1977 יצא לשלישיה עוד אלבום מאד מצליח בשם CSN (עם להיט ענק בעל שם סמלי "רק שיר לפני שאלך") וב-1980 אוסף (פחות מוצלח) בשם Replay. ב-1982 חזרה השלישייה באלבום חדש בשם Daylight Again שהיה פחות מוצלח ומצליח מקודמיו וסימן את סופה של השלישייה כבעלת משמעות מוסיקלית אקטואלית. האלבום נוצר כמעט רק על ידי סטילס ונש (ובחלק משיריו שר ארט גרפונקל במקומו של קרוסבי) וזאת משום שקרוסבי הספיק בינתיים להתמכר לסמים, לסבול מבעיות גופניות קשות בשל השמנה וגם להסתבך בפלילים. בשל מצבו הוציאה חברת התקליטים ב-1983 אלבום משונה של שאריות אולפן וקטעי הופעה בשם Allies (ובו בין השאר גרסה ל"ציפור שחורה" של הביטלס ול"בחינם" של ג'וני מיצ'ל) וגם תיעוד בוידיאו (שיצא לא מזמן בדי.וי.די) של המופע Daylight Again.

מה שעובר לקרוסבי בראש

בשנים 1985-1986 ישב קרוסבי בכלא (בשל בריחה ממכון גמילה) ורק אחרי שנתיים נוספות הוא נגמל לחלוטין והתחיל חיים חדשים. פעילות הלהקה התחדשה ב-1988, באלבום מאכזב (כרביעייה) בשם "חלום אמריקני" ושנתיים לאחר מכן באלבום עוד יותר מאכזב (כשלישייה) Live it Up. ב-1991 יצאה "הקופסה" שסיכמה את סיפור הלהקה בארבעה דיסקים ובהם 77 שירים מכל הזמנים, כולל מיטב להיטי הסולו והקומבינות ביניהם וכל מיני בונוסים מיוחדים.

את השנים הבאות בילו השלושה במסע הופעות אינסופי שסיכם בהצלחה 25 שנות קריירה.

ב-1994 יצא האלבום הכי גרוע שלהם "אחרי הסערה" שנכשל עד כדי כך שהלהקה פוטרה מחברת התקליטים שלהם שסיכמה את דרכם ב-1998 באוסף נוסף, "CARRY ON". בשנת 1999 נחלץ ניל יאנג לעזרתם והקליט איתם אלבום בשם Looking Forward שגם הוא לא הצליח, אמנותית או מסחרית. וכרגיל, סיבוב ההופעות שבא אחריו "קרוסבי סטילס נש ויאנג מופע המילניום השני" היה מוצלח מאוד.

כלומר לא משנה מה הם עושים, בהופעות הם נהדרים והמופע האקוסטי המתועד בדי.וי.די החדש ממחיש ומסביר מדוע. בצילום משנת 1991 הם כבר נראים שמנים וזקנים (חוץ מנש שנשאר כחוש) אך כשהם פותחים את הפה לשיר אי אפשר שלא להתאהב בהם. הנגינה נהדרת (כולל סולואים מחושמלים, למרות הכותרת האקוסטית, של סטילס) ואת ההרמוניות הקוליות שלהם אף אחד לא יכול לנצח. יש במופע שלהם הרבה הומור עצמי, למשל כשקרוסבי מציג שיר חדש שלו כ"זהו אחד מהשירים מהסוג של מה-לעזאזל-הולך-בראש-שלי... אם הייתם חיים את החיים שלי היו לכם הרבה שירים כאלה...") ויש, בעיקר, שירים נהדרים. לצד כמה חדשים, בולטים בעיקר השירים הקלאסיים שאי אפשר בלעדיהם. שעה ועשרים של מוסיקה משובחת שאי אפשר לשמוע בדיסק רגיל. *

Crosby Stills & Nash: The Acoustic Concert הוצאת RHINO