דווקא הקל עם מזרחי

להזכיר, מדובר בהאזנות סתר מרובות עד מאוד בהיקפן שנערכו במסגרת חקירות שסבבו את ח"כ אביגדור ליברמן, ח"כ מיכאל גורולובסקי ואיש העסקים דוד אפל. למרות מגבלה שיפוטית שלא לתקצר שיחות, אלא בנושאי החקירה, תומללו שיחות רבות שלא בנושא החקירה, וזאת על פי הנחיית מזרחי.

היועץ היוצא רובינשטיין כתב דו"ח מקיף בנושא. ממצאיו אודות מעשיו של מזרחי היו קשים, ויחד עם זאת הוא החליט שלא להעמידו לא לדין פלילי ולא לדין משמעתי, אלא להסתפק "בהסקת מסקנות פיקודיות-מינהליות במישור האישי עד כדי סיום התפקיד, בכפוף לשימוע". את מזרחי, למיטב הידיעה, לא העבירו מתפקידו.

אלא שהפרשה הזו הולידה שלוש גישות. בתווך - זו של היועץ לשעבר רובינשטיין; מצידה האחד, קריאה להחמיר בסנקציות כלפי מזרחי, דוגמת עתירתו של ארדן; מצידה האחר, פרקליטת המדינה דאז וכיום שופטת בית המשפט העליון, עדנה ארבל, ופרקליטות בכירות בפרקליטות המדינה (חלקן כבר אינן שם), שיצאו חוצץ נגד רובינשטיין ונזעקו להגן על מזרחי.

יצוין, שמזרחי עצמו, בתשובתו לעתירה הנוכחית, טען שהיועץ דאז רובינשטיין החמיר עימו יתר על המידה. לתמיכה בעמדתו הוא צירף את מכתביהן של ארבל והפרקליטות, שכתבו כי הן לא מסכימות עם הביקורת שמתח רובינשטיין על מזרחי ועם מסקנותיו האופרטיביות. פנייה כזו של פרקליטת המדינה נגד הממונה הישיר עליה, היועץ המשפטי לממשלה, איננה מעשה של מה בכך.

פרקליטת המדינה והפרקליטות הבכירות עימה הפעילו בעיתו לחצים כבדים על היועץ דאז רובינשטיין, לרכך את ממצאיו. רובינשטיין, למרות הלחצים הכבדים, עמד על דעתו. הקריאה בחוות דעתו מעידה על הזעזוע שחש מהפרת צווי בית המשפט ומהאופן הקל להחריד שבו הופרה פרטיותם של אנשים רבים.

ובחזרה לפסק דינם של שופטי בג"ץ. "לא זו בלבד שהחלטת היועץ המשפטי 'אינה בלתי סבירה בעליל', אלא שהיא מצויה בעליל במיתחם הסבירות", נכתב בפסק הדין. "בעליל במיתחם" הסבירות, לא פחות.

אבל השופטים אף קבעו יותר מכך. "אשר למישור המשמעתי, ספק בעיניי, אמנם, אם אכן יהיה זה מדויק לומר כי אין די ראיות המאפשרות להעמיד את מזרחי לדין, לכל הפחות בעבירה של התרשלות במילוי תפקיד. ואולם מקובלים עליי הסבריו של היועץ המשפטי, כי בגיבוש החלטתו בהקשר זה התחשב גם בשיקולים כלליים שאינם שיקולים ראייתיים".

במילים אחרות - לאגף האחד שהטיח ביקורת כלפי רובינשטיין, ובכלל זאת לעותר ארדן, על כי הקל עם מזרחי, השיב השופט מצא, במילותינו אנו - נכון, יש לכאורה ראיות להעמדת מזרחי לדין, לפחות בעבירה של התרשלות במילוי תפקידו, אבל היועץ שקל שיקולים נוספים, ובכללם את העובדה, "שניהולה של חקירה פלילית או משמעתית נגד חוקר משטרה היא צעד רב משמעות, שהשלכותיו על המערכת הציבורית ועל היחיד מחייבות זהירות רבה בהפעלת שיקול הדעת של הגורם המוסמך להחליט על פתיחת החקירה".

שיקולים אלו הצילו את מזרחי מהעמדה לדין פלילי או משמעתי. אך חשובה לא פחות קביעת שופטי בג"ץ בהקשר לאגף האחר, של השופטת דהיום עדנה ארבל והפרקליטות הבכירות, שכאמור, נזדעקו בצעד יוצא דופן, ומיענו מכתבים לשר לביטחון פנים ולמפכ"ל, כדי להודיע להם שמסקנותיו של רובינשטיין לא מקובלות עליהן.

להן השיבו שופטי בג"ץ שתי תשובות שהן אחת - ההחלטה של רובינשטיין "מצויה בעליל במיתחם הסבירות"; ועוד - מבחינה ראייתית היה אפשר להעמיד לדין את מזרחי, לכל הפחות בעבירה של התרשלות בתפקידו, אלא שהיועץ הקל עם מזרחי.

מותר אפוא לחזור ולהקשות, כפי שהקשינו בעבר בטור זה - מה הניע את ארבל להזדעק להגנה על מזרחי? כיצד לא הצליחה ארבל לראות את שרובינשטיין, ובעקבותיו שופטי בג"ץ, ראו? האומנם ניתן לקבל כפשוטו אקט כה חריג, של יציאה כנגד הממונה עליך, בכדי להגן על אדם, שפסיקה שיפוטית מוכיחה כי ההגנה עליו היתה חסרת יסוד משפטי?

הביקורת הנ"ל, כקודמותיה, איננה אישית. בעידן הזה של שידוד מערכות, ושל היררכיות מינהליות ומעין שיפוטיות, ראוי לארבל ולבעלי תפקידים דומים, להיזהר מפני עשיית מעשים דומים. הנה, סופו של יום בא, ועימו הכרעה שיפוטית, שהוכיחה את צידקתו של רובינשטיין ואת הטעות החמורה של ארבל ועוזרותיה.

(בג"ץ 10243/03 ארדן נ. היועץ המשפטי לממשלה ואח', פס"ד מיום 1.11.04. השופטים אליהו מצא, יעקב טירקל ומרים נאור).