ימי פומפיי האחרונים

הגרעון שהותירה ממשלת העבודה מתגמד והולך ליד התוספת לגרעון החוקי שצובר הליכוד. לממשלת ברק, אם תקום אחרי הבחירות, יש את מי להאשים בקיצוץ הגדול שיתבקש בתקציב המדינה. אבל את מי יאשים נתניהו אם ייבחר שנית?

פעמיים מילא השבוע דן תיכון, יו"ר הכנסת, את מקומו של שר האוצר. מאיר שטרית נשלח למרוקו ותיכון החליף אותו באירועי הבחירות של התאחדות התעשיינים ואיגוד לשכות המסחר, מול שרי האוצר לשעבר והמועמדים לקבל את התיק, אם וכאשר. בהם הח"כים בייגה שוחט (עבודה) ודן מרידור (המרכז).

לאחר התפטרות יעקב נאמן דחה תיכון את הצעת נתניהו לקבל את תיק האוצר. גם השבוע לא היו לו הירהורי חרטה. הוא אינו מקנא בשר האוצר הבא, ולא חשוב תחת איזה ראש ממשלה. הכוח בלאו הכי לא בידיו. השליטים האמיתיים של המשק הם פקידי האוצר וחברי ועדת הכספים, אשר חייבת לאשר כמעט כל החלטה של השר, אבל פועלת בראש אחר, עם הרבה חישובים כיתתיים.

על האפוקליפסה הכלכלית שרובצת לפיתחה את הממשלה הבאה, ביום שאחרי, לא אמר תיכון מילה. מספיק שהקדיר את מצב הרוח של מאזיניו עם נבואת הזעם שבכנסת הבאה, מרוב רסיסי מפלגות לא יראו את הדמוקרטיה.

ממשלת נתניהו חסרה היום את הסם המרדים שבחסותו הלכה ממשלת פרס לבחירות ב-96'. הלם רצח רבין נימהל באופוריית הצמיחה והשיגשוג, שעימעמו את שפיכת הכסף הגדול - הסכמי שכר נדיבים והגידול בגרעון לקראת סוף דרכו של שלטון העבודה. להתפכחות שלאחר נצחון נתניהו, נלווה כאב הקיצוץ האכזרי בתקציב המדינה, 7 מיליארד שקל, כדי לתקן את סטיית המשק.

בייגה שוחט לא נמנה אז על מבקריו של דן מרידור, מחליפו בלשכת שר האוצר. ביושר חריג הודה בייגה כי לו המשיך לשבת שם, גם הוא היה מקצץ, באותו היקף. החשבון שלו, בעת פיזור הכסף, היה מן הסתם שאם יזכה לקדנציה שניה באוצר, הציבור לא ימרוד אלא ישלם את מחיר הבלימה מתוך הכרת תודה להמשך תהליך השלום אחרי נצחונו של שמעון פרס.

הקיצוץ היה קל לנתניהו ולמרידור. לא נילוו אליו לבטים פוליטיים. היה להם את מי להאשים, את ממשלת העבודה הבזבזנית שהרעיפה מכל טוב הארץ על הסקטורים המקורבים, הקיבוצים, ההסתדרות, קופות החולים. כל השעירים לעזאזל הקבועים של הליכוד. הגרעון שהותיר שוחט היה המנטרה של נתניהו ושרי האוצר המתחלפים שלו, כמעט עד סוף הקנציה המקוצרת. אמצעי הבלימה נשארו התירוץ הקבוע לכל צרות המשק החדשות, אשר נועדו לטשטש את טביעת אצבעותיהם על המיתון והאבטלה הגוברת.

עכשיו חוזרים ימי פומפיי האחרונים. הסעודה הגדולה של נתניהו בעיצומה. לא סעודת עניים. על הכסף הגדול שכבר נשפך מתווספות מדי שבוע התחייבויות חדשות במיליונים, מחיר הפיוס והפיתוי. החל בנהגי המוניות וכלה בעולים מרוסיה, ותיקי מלחמת העולם השניה. השטר לפרעון ב-2 ביוני עדיין פתוח, ומאיר שטרית דומה מיום ליום לילד ההולנדי שמנסה לסתום בעשר אצבעותיו את החורים בסכר.

הגרעון שהותירה ממשלת העבודה מתגמד והולך ליד התוספת לגרעון החוקי שצובר הליכוד. אז מה היה לנו שם? מיליארד נוסף למימון הבחירות שהוקדמו ולא תוקצבו והאתנן למפלגות הקואליציה על שהואילו לתמוך באישור התקציב (זה בלבד 550 מיליון על הנייר ואולי עוד 300 מיליון מתחת לשולחן). יותר מחצי מיליארד נוספים לכל הטובות הקטנות, מה שקוראים "כלכלת בחירות".

אבל כל אלה הם כאין וכאפס לעומת חטוטרת המיתון, אשר צומחת ומטריפה את כל תחזיותיו וחישוביו הוורודים של האוצר (שמקצועיותם ראויה לדיון נפרד). גביית המיסים מצטמקת בכיוון ה-4 מיליארד. החזרי המס על מיקדמות ששולמו ב-98' (על סמך הכנסות 97') כבר מגרדים את 2 מיליארד השקלים, וכדור השלג ממשיך להתגלגל. נס גדול יהיה אם הגידול בגרעון המתוכנן ייעצר על קו 9 המיליארדים, %25 מעל לירושה שקיבל מרידור משוחט, יותר משיעור עליית המדד.

לממשלת ברק, אם תקום אחרי הבחירות, יש את מי להאשים בקיצוץ הגדול שיתבקש בתקציב המדינה. התקציב המתוח, פשרה קואליציונית כשלעצמו, שהתרוקן מהרזרבה עוד לפני שיצא לדרך. אנשיו מבטיחים לעצור לפחות את תשלומי האתנן הפוליטי שטרם נפרעו. אבל את מי יאשים נתניהו אם ייבחר שנית?

אלא שהעונש של כל ממשלה עלולה להיות ועדת הכספים בכנסת ה-15, זו המתפוררת שבחזון אחרית הימים הקרובים של דן תיכון. יער של אינטרסים כיתתיים אורב לו, רוחש "שודדי דרכים שיאמרו לו תן כופר או מעשר, אחרת לא תעבור", עוד מטפורה של תיכון. מצמרר המחיר אותו ייאלץ שר האוצר הבא לשלם (על חשבוננו) כדי לפלס את דרכו ולקנות את הגיבוי הפוליטי לכל צעד נדרש, במשימה הכפולה המצפה לו ביום שאחרי: לתקן את סטיות התקציב השוטף ולבנות את תקציב 2000. נראה שכולנו נצטער שלא בחרנו בכלכלה הנכונה אותה מציעה מפלגת הקזינו של עזרא טיסונה

צרו איתנו קשר *5988