קדימות החוב בחדלות פירעון

בשנות המיתון האחרונות גבר מספרם של יחידים שהגיעו למצב של פשיטת רגל, וכן של תאגידים שהגיעו למצבי חדלות פרעון ונזקקו להליכי פירוק או הבראה. בחלק מן המקרים, בין נכסי החייב עשוי להימצא נכס מקרקעין, אשר גלום בו חוב של היטל השבחה שטרם נפרע. במצב זה תקום ותתעורר השאלה, מה מעמדו של חוב היטל ההשבחה ביחס לכלל החובות של אותו חייב, דהיינו: האם הוועדה המקומית תיחשב כנושה מובטח לעניין חוב זה, או שמא החוב יתווסף למכלול החובות של אותו חייב, וייפרע בהתאם להסכם עם הנושים ולדיני הפירוק.

נזכיר בהקשר זה, כי לוועדה המקומית ולרשות המקומית עומדים מספר אמצעים, אשר מאפשרים להם למנוע או לעכב את מימוש נכס המקרקעין על-ידי מפרק החברה (או בעל תפקיד אחר, כגון כונס או מנהל המיוחד וכיוצא בזה, בהתאם לעניין), או הנאמן בפשיטת הרגל. כך, למשל, הרשות רשאית למנוע הוצאת אישורים על העדר חובות שנדרשים לשם רישום הזכויות במקרקעין על שם הקונה עם מכירתם, או למנוע הוצאת היתר בנייה לניצול הזכויות הנוגעות במקרקעין. עובדה זו כשלעצמה מעניקה לכאורה לרשות מעמד עדיף בהליך הפירוק, שכן המפרק (או הנאמן בפש"ר) יעדיף למקסם את נכסי הפירוק ולהיטיב עם כלל הנושים בדרך של מכירת הנכס (או הוצאת היתר הבנייה), במרבית המקרים, אף אם משמעות הדבר מתן עדיפות לחוב היטל ההשבחה (ולו שלא בצדק) על פני חובות אחרים.

נושא מעמדה של הוועדה המקומית כנושה בהליך של פירוק או פשיטת רגל, נדון מספר פעמים בבתי המשפט השונים. ככלל, נטיית הרשות הינה לטעון, כי חוב היטל ההשבחה הינה 'הוצאת פירוק', דהיינו, חוב שנוצר לאחר תחילת הליך הפירוק עם מימוש המקרקעין, ועל כן יש ליתן עדיפות לפירעון חוב זה על פני חובות שנוצרו טרם הפירוק. כמו כן, הרשות נוטה לדרוש, כי חוב היטל ההשבחה הנפרע במסגרת הליך פירוק כאמור, ישא בהפרשי הצמדה וריבית החל מיום אישור התוכנית המשביחה, מתן ההקלה או השימוש החורג.

כבר בשלב זה מן הראוי להעיר שתי הערות: ראשית, ברי כי טענתה זו של הרשות לוקה בסתירה פנימית, שכן אם החיוב נוצר רק לאחר תחילת הפירוק, אזי כיצד יש להצמידו ולצרף לו הפרשי ריבית ממועד שחל טרם תחילת הפירוק. ולהפך, אם החוב נולד טרם תחילת הפירוק וראוי שישא בהפרשי הצמדה, אזי מדוע מדובר ב'הוצאת פירוק' ולא בחוב רגיל בר-תביעה שנוצר ערב הפירוק; שנית, אין בין מועד המימוש של המקרקעין (וההיזקקות לאישור או להיתר מהרשות לשם כך) ובין מועד היווצרות חוב ההיטל כהוא זה, ומדובר בשני מועדים נבדלים, כאשר במקרים רבים מועד היווצרות חוב ההיטל נוצר ערב הפירוק, ואילו מועד תשלום ההיטל (קרי, יום המימוש של המקרקעין) קם לאחר תחילת הפירוק. באותם מקרים, חוב ההיטל צריך שייחשב לחוב רגיל בר-תביעה, שראוי להיפרע בהתאם לדיני הפירוק הרלבנטיים.

יודגש, כי על פי התוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה- 1965 ("התוספת השלישית"), מועד החיוב בהיטל השבחה נוצר עם אישור התוכנית המשביחה את המקרקעין, או אם מתן ההקלה או התרת השימוש החורג לבעל המקרקעין. ואולם, המחוקק ביקש להקל על בעלי המקרקעין, ולכן איפשר את דחיית מועד תשלום ההיטל עד למועד מימוש הזכויות נשוא ההשבחה (המוקדם מבין: קבלת היתר בנייה, התחלת השימוש במקרקעין עקב אישור התוכנית, חתימת חוזה מכירת הזכויות במקרקעין או העברתם במרשם המקרקעין - הגדרת מימוש מקרקעין וסעיף 7 לתוספת השלישית).

עובדה זו גורמת, משום מה, לבלבול רב בקרב הבריות, אשר נוטים לאחד בין מועד החיוב בהיטל ובין מועד תשלומו. כך, למשל, בחלק מפסקי הדין נפסק, כי מועד החיוב בהיטל ההשבחה הינו במועד המימוש של הזכויות נשוא ההשבחה, באופן שנגרם עוול לאחד הצדדים.

אחת הדוגמאות להיווצרות הבלבול האמור הינה במקרים בהם בעלי הקרקע הם חברות הנמצאות בהליכי חדלות פירעון. באותם מקרים העניקו בתי המשפט, לעיתים, לבעל חוב היטל ההשבחה (קרי, לוועדה המקומית הרלבנטית) מעמד של נושה מובטח, או אף 'נושה-על' (שחובו ייפרע לפני חובותיהם של נושים אחרים), וזאת על אף שהחוב נוצר בטרם החלו הליכי הפירוק. טעות זו גורמת עוול רב לנושים הבלתי-מובטחים של אותה חברה (ולעיתים גם לנושים המובטחים), באשר מתן עדיפות בלתי ראויה לחוב היטל ההשבחה עשוי לסכל, במקרים מסוימים, כליל את האפשרות של המפרק לפרוע - ולו חלקית - את חובם.

הלכה ראויה בנושא זה נקבעה במהלך השנים על-ידי בית המשפט העליון (ראו בג"ץ 88/199 ובג"ץ 60/243), ולפיה, בכל הנוגע לחוב היטל השבחה שנוצר לפני תחילת הפירוק או פשיטת הרגל (דהיינו, כאשר אישור התוכנית המשביחה, למשל, נעשה לפני מועד הגשת בקשת הפירוק), אזי העירייה מנועה מלהתנות את מתן האישורים המבוקשים בפירעון מוקדם של החוב ועל החוב להיפרע בהתאם לדיני הפירוק הרגילים (דהיינו, על העירייה להגיש הוכחת חוב ו'לעמוד בתור' עם יתר הנושים). ואולם, הלכה זו לא הופנמה, משום מה, על-ידי חלק מבתי המשפט המחוזיים הדנים בענייני פירוק.

באותם מקרים (ראו, למשל, פש"ר 93/384, פש"ר 97/717, ועוד, ולאחרונה בפש"ר 03/567), העניקו בתי המשפט לחוב היטל ההשבחה מעמד עדיף והחשיבוהו כחלק מהוצאות הפירוק או הכינוס, אף כאשר החוב נוצר בטרם החלו הליכי הפירוק. מסקנה שגויה זו היתה מבוססת, כאמור, על בלבול בין מועד החיוב בהיטל השבחה ובין מועד תשלום ההיטל (עם מימוש המקרקעין).

הכותבים הינם ממחלקת המיסים במשרד ש. הורוביץ ושות'.