רק שלא יבוא שלום

עבים שחורים הסתירו את השמיים ההולנדיים הקרירים בעת שהחל פסטיבל הסרטים התיעודיים הבינלאומי של אמסטרדם (IDFA). בבוקר פתיחת הפסטיבל, נמתח נחש ארוך של אנשים בין בתי הניאו-רנסאס ספוגי הגשם של העיר, בהמתנה ארוכה לפתיחת קופות הכרטיסים. מדי שנה, אמסטרדם היא המארחת של פסטיבל הסרטים התיעודיים הגדול בעולם, ומושכת אליה סרטים מכל פינה בגלובוס. לדברי מנהל הפסטיבל, אלי דרקס, "בפסטיבל הסרטים השנה, תראו סרטים בהם פינים מבקרים בסין, אפריקנים נוסעים לשוויץ, קנדים מטיילים בטיבט, איטלקים נוסעים לאמריקה ואמריקאים לרוסיה".

יחד עם זאת, נדרש רק דפדוף קליל בחוברת העבה של הפסטיבל כדי לראות איזו השפעה יש לישראל על המבחר. עם שמונה סרטים בסך הכל (יותר סרטים מכל הסרטים ששלחו ביחד איטליה, יפאן ואוסטרליה), ברור כי למדינה הקטנה הזו יש פרופיל בולט בעולם הסרטים התיעודיים. יואב שמיר, מי שזכה בשנה שעברה עם סירטו 'מחסומים' בפרס ה-Joris Ivens, הפרס החשוב של הפסטיבל, מחזיק השנה במעמד הנחשק של נציג בחבר המושבעים. בימים אלו מביים שמיר פרוייקט, המופק על ידי זנטרופה ריל, חברת ההפקה של לארס פון טרייר, תחת השם פרוייקט הבוחן את תפיסת האנטישמיות המודרנית, בשם It Used to Be a Great Flag. הסרט מתחיל בישראל וממשיך ממנה לחפש אחר תשובות באירופה.

"את יודעת שזהו פסטיבל הסרטים התיעודיים הגדול בעולם", אומר שמיר, "אחד מהמקומות הראשונים שהצגתי את הסרט הראשון שלי. וזה המקום שבו אתה פוגש את כולם, המקום שבו קורה הכל, ושבו מתאספים יוצרי הסרטים הדוקומנטריים הגדולים ביותר. מה שבטוח, הסרטים שזוכים לתשומת הלב הגדולה ביותר הם סרטים פוליטיים".

* העיסוק בקונפליקט הישראלי-פלסטיני יוצר בעיות, במיוחד כשמדובר בסוגייה כמו הפצה.

"סרט טוב הוא סרט טוב. זה לא משנה, את יודעת. אם בוחנים את The Shape of the Moon, הסרט שזכה בתחרות העיקרית בפסטיבל, רואים שהוא סרט מדהים. הוא מדבר על הקושי של אלמנה מג'קרטה. לא נשמע מאוד מושך, נכון? אבל זהו סרט מדהים ואני בטוח שהוא צפוי להצליח מאוד. בשנה שעברה שמעתי את אותו הדבר. כאשר הצגנו את 'מחסומים' בפורום שנערך כאן בתל אביב, כולם אמרו לנו, 'אתם יודעים, כבר לא איכפת לנו'. אבל הסרט הצליח מאוד והוא הציג ביותר מ-80 פסטיבלי סרטים. כאשר יש סרט טוב ויש סביבו באז, הוא יצליח מאוד. זה רק עניין של לעשות סרט טוב, ואז הנושא לא חשוב כל כך".

* הסרטים שהגיעו מישראל השנה עסקו בעיקר בכפייה דתית או בקונפליקט. האם אתה חושב שיש סיבה לכך שסרטים מהסוג הזה נבחרו?

"מדי שנה, 99% מהסרטים המופקים בישראל הם בנושאים כאלו. את הסרט הראשון שעשיתי, 'מרתה ולואי', צילמתי בקובה, ולא היה לו שום קשר ליהודים או ישראלים. הסרט הצליח יפה למדי בפסטיבלים, אולם כאן (בישראל) אף אחד אפילו לא שידר אותו בטלוויזיה. יש כאן את העניין הזה, 'שעלינו להתעסק רק עם נושאים מקומיים'. מצד אחד, זוהי חשיבה מאוד פרובנציאלית. זה סוג של חברה מאוד סגורה וקלאוסטרופובית שאיכפת לה רק ממה שקורה בתוך הגבולות שלה. זוהי דרך מאוד שלילית להסתכל על זה.

"מצד שני, אני חושב שיוצרי סרטים צריכים לעשות סרטים על נושאים שהם מכירים היטב. מאחר ואנחנו חיים כאן, וזה עניין שמטריד את כולנו, מאוד הגיוני שהסרטים שעושים כאן יטפלו בסיכסוך, בדת, ודברים הקשורים לחיים שלנו כאן. הסרטים התיעודיים הטובים בעולם מגיעים מאנשים שעושים סרטים על נושאים שהם מכירים. זה מצב די בעייתי. ברור שהייתי מעדיף לראות יותר ישראלים נוסעים לחו"ל ועושים סרטים שלא מחוברים בהכרח לישראל. בסופו של דבר, העניין בישראל ובסכסוך יתפוגג".

* מה דעתך על מצב יוצרי הסרטים הישראלים היום?

"אני חושב שיש יוצרי סרטים טובים בישראל, אבל אם הם לא יצליחו לצאת מחוץ לחצר האחורית שלהם - התעשייה לא תתקדם משמעותית".

* באיזו מידה שינתה לדעתך ההצלחה 'מחסומים' את מעמדם של יוצרי הסרטים הישראלים, במיוחד באירוע כמו IDFA?

"בכל פעם שסרט טוב מגיע ממקום כלשהו, זה טוב מאוד למדינה כולה ולתעשייה כולה. תראו את לארס פון טרייר. בכוחות עצמו כמעט הוא הרים את תעשיית הקולנוע הדנית. אין ספק שכאשר סרטים מישראל זוכים בהכרה, בפרסים או בהתייחסות ציבורית אליהם, משתמשים בהם כנקודות התייחסות כשמוקרן סרט ישראלי. אני יודע שכשהוצגו פרוייקטים ישראלים בפורום הנוכחי (פסטיבל IDFA השנה), הם הרוויחו המון מ'מחסומים'. באופן בסיסי, זה טוב לכולם".

מה, ישראלים הם בני אדם?!

למרות שכל הסרטים מישראל מתעסקים בעיקר בשתי תמות, הקונפליקט והדת, לכל אחד מהם יש גישה מובדלת לחלוטין, וכמה מהם אף הולידו רגעים יפים במיוחד בין הקהל ויוצרי הסרטים. לדוגמה, 'שלום קטן שלי' של אייל אבנרי. הסרט, שהתחרה מול 195 סרטים על פרס חביב הקהל, הגיע למקום הרביעי בפסטיבל. הסרט בוחן את חיי מפלגת האופוזיציה השמאלית, שלום לעתיד, המנוהלת על ידי נדב, ילד בן 12 שהיה עד לפיצוץ אוטובוס בירושלים והחליט להגשים "את מה שמבוגרים לא הצליחו לעשות במשך 52 שנה". הסרט עוקב אחרי נדב ומאמציו להפגיש ביחד ילדים פלסטינים ויהודים כדי להקים פורום ל'הבנה משופרת'.

בסוף ההקרנה, צוות השחקנים והבמאי עלו על הבמה לסדרת שאלות ותשובות. אחת התגובות המעניינות הגיעה מילדה צעירה שישבה באולם: "כמישהי שגדלה תחת הכיבוש בעזה, לא ממש רציתי להגיע הנה הערב, אבל החברה שלי הכריחה אותי לבוא. היא אמרה שזה יכול להיות מהנה. ואם לומר את האמת, אני חייבת להודות שמאוד התרשמתי. אני חושבת שזוהי הפעם הראשונה בכל חיי שאני בכלל רואה ישראלי, למעט החיילים במחסומים. מעולם לא ראיתי אותם כבני אדם, הם היו חיילים, וזהו. מבחינתנו, הם לא היו אנושיים. מאוד התרשמתי לראות את זה. לראות אנשים שרוצים להאמין בשלום. אני לא ממש מאמינה בשלום, אבל אולי, יום אחד, אולי בדור הבא".

"זו הסיבה שאני יוצר סרטים", מספר לי אבנרי לאחר ההקרנה, "ברגע שהיא נעמדה, קיבלתי את מה שרציתי. באותו הרגע, השגתי את זה. עד כה, באמסטרדם, זה היה הדבר החשוב ביותר עבורי. אני מקווה שהמסר יעבור מאדם לחברו. אולי זה אפילו יפתח אצלם משהו ויגרום להם לחשוב על שתי אוכלוסיות בדרכים אחרות. לדוגמה, אולי קיימים בכלל פתרונות אחרים, לא רק פתרונות פוליטיים. פתרונות יכולים להתגלות בדרכים שונות ואני חושב שזה מה שהקהל הבין מהילדים האלו. אני חושב שזה מה שהפך את הסרט לחשוב כל כך. אם אני יכול לקרוא לו חשוב".

* אתה חושב שאנשים בפסטיבל כבר עייפים מהסיכסוך?

"ממש לא. בכלל לא. אנשים לא עייפים מזה. זה אפילו לא נושא לדיון. אני חש אישית, שכיוצר סרטים אני חייב לעשות משהו בעניין. משום שאנחנו צריכים לשנות דברים. אנחנו לא יכולים להתעלם ולעשות סרטים רק על אהבה ומוזיקה ובידור. אם יש משהו שמפריע לנו כבני אדם, אנחנו חייבים לעמוד ולומר עליו משהו. אנחנו לא חייבים להיות פוליטיקאים כדי לעשות את השינויים האלו. כל אחד יכול לעשות שינוי בדרכו שלו. למרבה המזל, אני יכול לעשות את זה באמצעות המדיה, ואני חושב ששיניתי משהו. תראו את הילדה הזאת מעזה. היא אמרה לי ששיניתי את הגישה שלה. אז, בסופו של דבר, עשיתי משהו.

"הסרט הראשון שלי היה על מוזיקה אלקטרונית. אחרי שסיימתי אותו - זה היה סרט מקסים - הרבה אנשים אמרו עליו דברים מאוד נחמדים, אבל בסוף הרגשתי ש אני משקר לעצמי. אני חי במקום של סכסוך. אני גם חי עם משבר זהות שנובע מכך שאני חי בארץ הזאת כישראלי, והרגשתי שאני חייב לטפל בזה בדרך כלשהי. אני לא יכול להתעלם".

זה לא הסכסוך זה אני

הבמאית דנאי אילון, שזכתה השנה בפרס החשוב של הפסטיבל,Joris Iven, את הסכסוך יותר כמכשול מאשר כיתרון. בסרטה, 'השיבה' (Another Road Home), אנחנו חוזים במאמציה לאתר את מחמוד 'מוסה' אובידאללה, פלסטינאי שטיפל בה בילדותה. למרות אינספור מכשולים, מצליח מוסה להגיע לארה"ב, שם בסופו של דבר נפגשים השניים. למרות שברקע שלו מכיל הסרט אלמנטים פוליטיים רבים, טוענת דנאי, ש"זה לא סרט על הקונפליקט".

* לאיזה קטגוריות מתאים הסרט הזה, לדעתך?

"אני חושבת שקשה להכניס את הסרט שלי לקטגוריות. אני מתכוונת, שאם עוברים על חוברת הפסטיבל, הוא מופיע תחת שתי הקטגוריות הגרועות ביותר. אני אומרת את זה משום שאני חושבת שבאופן חד משמעי זוהי אינה השתקפות של מה שהסרט מדבר עליו, או החוויה שמישהו חש כאשר בסופו של דבר הוא צופה בסרט. הוא מופיע בקטגוריה של הסכסוך הישראלי פלסטיני ואם זה לא מספיק, הוא גם מופיע בקטגוריית 'אישי', ושתי הקטגוריות האלו הן שתי נורות אזהרה אדומות וגדולות שהקהל או כל אחד עלולים לקשר עם הסרט, אפילו עם הצפייה בו".

* האם היה כאן מאבק לתמרן נגד התפיסות המסורתיות שיוחסו לסרטים העוסקים במסעות אישיים ובישראל?

"חשתי כאילו שתי הקטגוריות האלו פעלו בעיקר כנגדי, משום שאני יודעת שהסרט לא באמת מתאים לשתי הקטגוריות האלו. זוהי יותר דרמה משפחתית וחוויה רגשית לחלוטין, שלדעתי היא שונה בתכלית מהסרטים האישיים או הסרטים בנושא הסכסוך הישראלי פלסטיני. אולם, במידה מסוימת, כאשר אתה רק מנסה לתאר את זה על נייר, בזה זה מסתכם. ממש נלחמתי מול כל מה שמייצגים הסרטים הישראלים שהגיעו לתחרות או הוצגו בפסטיבל".

נראה שבסופו של דבר השאלות של דנאי קבעו את הטון כמעט לכל הסרטים הישראלים בפסטיבל - החקירה והלהיטות להבין. כל במאי תיעד נושאים שהם גם נועזים וגם רגישים, והתוצאה בפסטיבל הייתה הכרה מהדהדת במעמד תעשיית הקולנוע הצומחת של ישראל.

סרטים ישראלים אחרים שהוצגו בפסטיבל באמסטרדם השנה היו: 'אחת בודדת' (One Shot), סרטה של נורית קידר על צלפים ישראלים; 'חומה' (Wall) של סימון ביטון על חומת ההפרדה השנויה במחלוקת; 'את שאהבה נפשי' (Keep Not Silent) של אילאיל אלכנסדר על חייהן הסוערים של חרדיות לסביות בישראל; 'משנכנס אדר' (When Adar Enters), של יעל ברתנא על יהודים חרדים בפורים; ו'מקודשת' (Sentenced to Marriage), של ענת צוריה על מאבקן של נשים חרדיות על הזכות להתגרש, שאף היה מועמד לפרס זאב הכסף.

* פרטים נוספים על הפסטיבל באתר www.idfa.nl.