כבר היתה בדרך לפרישה. מרלן בג'אלי ב"הכלה הסורית" דרך לא קלה

עפ"י הסברה שלה קריירת המשחק שלה החלה בגיל שנתיים, כשעוצר הוטל על ירושלים, וכשאבא ז"ל היה צריך לצאת בייבי מרלן אמרה לו: "שים אותי על הכתף, אני אעשה את עצמי חולה". קריירה עם במה מוחשית מתחת החלה ב-67' בתיאטרון בירושלים, שאליו במקרה הגיעו מפיקים במטרה לצוד כשרונות לסטארט-אפ החדש: טלוויזיה ישראלית.

"זה נראה לי שטויות, עבדתי בימק"א, אז אמרתי להם 'אם אתם רוצים לעשות לי אודישנים או לא יודעת איך קוראים לזה אז רק בין 00:13 ל-00:15, אז יש לי הפסקה'". היא ועוד כמה עובדים של ימק"א כמו מכרם חורי צלחו את האודישנים וקיבלו תפקידים ותוכניות שונות, כאילו עוד כמה שנים לא יבוא עידן שבו תיגנז כמעט כליל הטלוויזיה הערבית.

בג'אלי שיחקה בין השאר ב"ילדי השכונה", "עדאל וסמירה", "המסעדה הגדולה" ובשלל סרטים יהודים וערבים. היא שיחקה כבר בכל תפקיד על הסקאלה הלאומית-דתית: יהודייה (בסרט "הבחור של שולי"), מוסלמית ונוצרייה.

את לא מכירה אותי

"זהו, אין יותר תפקידים בשבילי, ככה חשבתי כשהתקשרו אלי בקשר ל'כלה הסורית'", אומרת בג'אלי, "שיחקתי הכל מלבד תפקיד אחד: תפקיד של משוגעת, שאף אחד לא נתן לי למרות שזה התפקיד שהכי קוסם לי. לא יודעת, אולי יש לי יותר מדי שכל. קראתי את התסריט, והדמות של האימא הייתה במקור איזה תפקיד של אישה קטנה שאפילו קלוז-אפ אין עליו. אמרתי שאני רוצה את התפקיד הזה, אמרו לי 'למה לך, בין כה וכה מתכוונים להוריד אותו?' התעקשתי, ובטלפון הבא מההפקה, אז הבנתי שגם מכרם חורי משחק, אז הסכמתי סופית. התפקיד של האימא, שגדל בינתיים, היה עקרוני בשבילי לשחק, כי האימא הזאת מסמלת בסרט את כל הנשים בצד הערבי וגם היהודי במזרח בעיקר שלא יכולות כמוה לפתוח את הפה, ואת זה היה חשוב לי להעביר בסרט: שהיא לא תדבר כמעט, אבל הפנים שלה, העיניים מדברות, והבת שלה, שהיא יותר משכילה ומתקדמת, נלחמת ומתקוממת באמת".

* וכאיזה סוג של אישה היית מגדירה את עצמך?

"אני משהו אחר. את לא מכירה אותי".

נדמה שיותר מהכל מרלן היא סוג של שחקנית נודדת, מתורגלת לשרוד, כנועה מתוך אמונה פנימית, יודעת לאלתר מן הנמצא או לא מן הנמצא התנהגויות שיסייעו לעבור תקופה.

"מאז הסדרה 'שכנים שכנים', שצולמה לפני יותר מ-7 שנים לטלוויזיה הישראלית, ששיחקנו בה אני, מכרם חורי ובסאם זעמוט ז"ל, כבר לא קוראים לנו השחקנים הערבים לשחק בדרמות לטלוויזיה הערבית. אני לא יודעת למה, משהו עם המנכ"ל שלהם, אני לא מתעסקת בזה".

בג'אלי מציירת תמונת מצב עגומה, שהביאה אפילו את מכרם חורי לידי מצוקה כלכלית קשה, שפתרונה הגיע דווקא כאשר ההפקה האמריקנית של "הבית הלבן" הגיעה לארץ וחטפה אותו לתפקיד מנהיג פלשתינאי בסדרה. "פעם זה היה משהו אחר", בג'אלי מספרת, "המחלקה לערבית הייתה יותר טובה מהמחלקה היהודית, ב'אמי הגנרלית' הגיעו לצילומים מפיקים מחו"ל שמחאו לנו כפיים. אבל מאז שלקחו לנו את השעה וחצי שהייתה לנו קבועה במשך שנים בין 18:30 ל-20:00, הכל גוסס. אז לא שקעתי, התחלתי לעבוד ברדיו כמדבבת, זה מה שהציל אותי, למרות שאם עבדתי גם ברדיו וגם בטלוויזיה היו מורידים לי מהמשכורת, כי ברשות השידור יש איזו תקנה שעל פיה מורידים לך שכר על 'עבודה יתרה'.

"זה לא נכון שאין דור המשך של שחקנים ערביים, יש ביפו, בנצרת, בעכו, אבל בעיקר בתיאטרון, כי אין היום טלוויזיה ערבית. פעם אנחנו היינו הרוח שהרימה את כל הדרמה פה, לא חשבנו בכלל על הכסף. בהתחלה הייתי אוספת בגדים מאימא, דודים, מהשכנים, באה לטלוויזיה עם מזוודות והיינו מתחלקים במה שיש. אבל זהו, עכשיו הכל מת, אז הגיע הזמן שאני אפרוש ואספיק לעשות עוד כמה דברים לפני שאמות. אני לא פמינסטית, אני לא מאלה שאומרים שהאישה צריכה להיות הבוס, אלא ללכת אחד עם השני, כשאלוהים ברא את חווה הוא לא אמר לה 'תובילי', הוא אמר להם תלכו ביחד. גם כדי להיות שחקנית לא הייתי צריכה להתמרד או לעשות רעש יותר מדי, היה לי מזל כי היו לי הורים אחרים. היום אני יודעת כמה אופן החשיבה שלהם היה מתקדם.

"כשהתחלתי לעשן אבא שלי ז"ל ידע על זה, ויום אחד התארחו בבית הרבה אנשים, ואבא שלי קם, הוציא סיגרייה מהחפיסה שלו, וליד כולם נתן לי ואמר 'תעשני'. כזה היה אבא שלי, אין כאלה דברים היום. אבא שלי נפטר ואמא שלי, שתיבדל לחיים ארוכים. בגלל זה אני רוצה לפרוש, רוצה ליהנות מאימא בזמן שנשאר לנו יחד, לכתוב ספר שבו אני אקבץ את כל הסיפורים שאבא היה מספר ולעזור לאחי, שיש לו מסעדה בעיר העתיקה 'אמיגו אמיל'".

ואני לא קטנה

מרלן, שלוהקה שוב ושוב בשנים האחרונות לתפקידי האימא השולטת, היא במובן מסוים בעצם רק ילדה קטנה שממאנת לתת לקסם הפלא של הוריה לחלוף. היא בעצמה איננה נשואה, ואת הסיבה היא תולה בסיפור מסתורי שהיא מעדיפה לא לחשוף. גם כשהגיעו הצעות מחו"ל לשחק במצריים, בירדן, מרלן מוססה אותן בדרכה שלה, כי "אני ממש אהבתי את העבודה ברדיו ולא רציתי לעזוב, את לא מכירה אותי, אני אישה מסורה, אם נותנת אז נותנת הכל".

פוליטיקה היא לא אוהבת, ולא נכנסת לנושא בגלל תכונת הזוהמה המובנית בו, אבל שאני לא אחשוב לרגע שהיא אישה קטנה: "מה פתאום, בתוך הבית אני פותחת את הפה ועוד איך פותחת, ויש לי דעות, רק שבחוץ, אני חושבת שיש דרך לדבר עם כל מיני אנשים. אם אני נגיד הייתי מתחתנת או שאני אתחתן פעם, אני לא אהיה כמו האימא ב'כלה הסורית', מה פתאום?", חורצת מרלן, שלמרות נימת הורדת המסך בקולה, היא בשנות ה-50 לחייה. *