הרשויות הערביות: ניכור או קיפוח

אם להאמין לעוזי כהן, המדינה עומדת בפני שאלה גורלית: מי יהיה שר הפנים? ניסיונו העשיר ברעננה גילה, כנראה, לעסקן הציורי ביותר של הליכוד, שהשר המשפיע ביותר על תוצאות הבחירות בארץ הוא שר הפנים. האמצעים הנזילים הזורמים מן הברז שלו מגיעים לכל בית בישראל. יש לבעל היוזמה גם מועמד רב-משקל למשרה זו, שאמנם איננו כהן אבל הוא בכל זאת כץ. יתכן שהוא צודק. ש"ס, למשל, היתה פופולארית למדי ביישובים הערביים בארץ. אפשר לייחס זאת לאדיקות הדתית האופיינית לש"ס ולמוסלמים שלנו. אבל אפשר לייחס זאת גם לברז של דרעי וישי.

עם זאת, הברז אינו מזרים אמצעים נזילים בכמות מספקת למגזר הערבי, ומצבו המוניציפאלי די קשה - גם מפני שבו עצמו מתנהלים העניינים בצורה ישראלית אופיינית. דבר זה בא לידי ביטוי בגביית הארנונה, שנבדקה באחרונה בידי גורם אובייקטיבי, הכלכלן עדי ברנדר, שפרסם מטעם המכון למחקר כלכלי על שם מוריס פאלק מחקר בשם "הנעה עצמית או ניכור כתגובה לקיפוח: גיוס משאבים מקומיים לשיפור השירותים הציבוריים במגזר הערבי".

החוקר מצא, שהקיפוח אינו מסביר את כל המצוקה הערבית. להפך, שרי הפנים דואגים שמענקי האיזון לא יקפחו את הרשויות המקומיות הערביות: "מענקים אלה מועברים על-פי נוסחה ברורה ושקופה, שאינה אמורה לקפח את הרשויות הערביות - פרט לקביעת השתייכותם של היישובים לאיזורי עדיפות לאומית... יתר על כן, גם כאשר מוציאים מהמשוואות את המשתנה של השתייכות לאיזור עדיפות לאומית - אין עדות לקיפוח".

אמנם, אפשר לקפח את המגזר הערבי בדרכים אחרות. החוקר מצטט מחקרים אחרים שגילו קיפוח בתעסוקה, בשכר, בחינוך ובתחומים אחרים: "רזין בחן את סך הקצאת המשאבים הממשלתיים לרשויות המקומיות במגזר הערבי ומצא שהיא נמוכה משמעותית מההקצאה ליישובים יהודיים. שחור בחן את הקצבות הממשלה ליישובים הערביים ומצא כי בשנים 1994-2000 היו ההעברות ליישובים הערביים נמוכות באופן מובהק מההעברות ליישובים יהודיים ודרוזיים, כאשר מתחשבים בגודל האוכלוסייה, באשכול החברתי-כלכלי ובהשתייכות היישובים לאזורי עדיפות לאומית, אם כי הפער פחת בהדרגה במשך התקופה".

על כל פנים, מחקרים רבים שנערכו בארץ ובחו"ל מצביעים על הרגשת קיפוח בקרב מיעוטים אתניים, והרגשה זו פוגעת ברצון להתגייס לטובת הקהילה. אבל לטענתו של ברנדר, "קיומה של מערכת מוסדית בעלת סמכויות חוקיות הופכת פעילות קולקטיבית של האוכלוסיה הערבית למען עצמה לזמינה יותר".

כאן אנחנו באים לנושא המצוי בהחלט בשליטת הרשות המקומית - הארנונה. החוקר השווה את הרשויות המקומיות בארץ, מתוך התחשבות בגורמים שעשויים להשפיע על היכולת להטיל ארנונה וגם לגבות אותה: שיעור מקבלי גימלת הבטחת הכנסה, אחוז הילדים במשפחות גדולות, אחוז מקבלי קצבאות נכות וזקנה, השכר הממוצע, אחוז הבעלות על כלי רכב וגיל כלי הרכב וכן המדד החברתי-כלכלי של הלמ"ס.

התברר, שגם אחרי השוואת היישובים היהודיים והערביים לפי המשתנים הנ"ל, קיים פער משמעותי ומובהק סטטיסטית בשיעורי הגבייה. אילו היה השיעור שווה בין הרשויות היהודיות והערביות המקבילות מבחינת ההכנסה של התושבים והרכבם, הרשויות הערביות היו מגדילות את הגבייה ב-15%-19%, ומאחר שהן גובות בסך הכל 45% מהחיוב השוטף, היו מעלות את הכנסותיהן בשליש. שיעור זה יעלה עוד יותר אם נוסיף את המדד החברתי-כלכלי של היישובים.

ברנדר מנסה להעלות השערות על סיבת הפיגור שנמצא בנושא הארנונה. אין הוא נובע כנראה מעוינות הערבים למדינה, לפחות מפני שאין בתחום הגבייה הבדל ניכר בין הרשויות המוסלמיות לבין הנוצריות, הדרוזיות והצ'רקסיות. יתכן, לדעת החוקר, שהמבנה החמולתי השורר עדיין בחברה הערבית פוגע ברצון לתרום לרווחת הקהילה המקומית, הגם שבשנים האחרונות ירדה חשיבות החמולה בניהול היישובים הערביים.

מכל מקום, החוקר סבור, שאם יש עדיין חשיבות למבנה החמולתי, יש טעם לנצל את חוק ההסדרים ולמנות גובה ממונה חיצוני ברשויות שבהן גביית הארנונה נעשית בעצלתיים. הוא מעדיף גובה ממונה על ועדה קרואה, שהחליפה בעבר את הרשויות המקומיות הכושלות ונתנה משרות טובות לעסקנים פרוטקציונרים של שר הפנים המכהן. ההשערה היא שגבייה המנוהלת בידי גורם אובייקטיבי "עשויה גם לשפר את תחושת ההוגנות של התושבים, הנפגעת כיום מכך שרבים מתושבי היישוב אינם משלמים מיסים בעוד האחרים נושאים בנטל, ובכך לתרום גם לנכונות לשלם את המיסים... ציות חופשי לחוקי המס יתקיים רק כאשר משלמי המיסים מאמינים, כי גם משלמי המיסים האחרים ישלמו את חלקם".

אמנם, האדונים כהן וכץ לא יאהבו אולי את חיזוק הגבייה העצמית בתוך הרשויות. הן תהיינה תלויות אז פחות בשר הפנים, דבר שישפיע לרעה מבחינתם על תוצאות הבחירות.