לא קל לקבל דיון נוסף

הבקשה לעריכת דיון נוסף בפרשת הנער שמואל דוד שיינביין (ד"נ 1210/99) הובאה להכרעה בפני המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון, ד"ר שלמה לוין. פסק הדין בנדון ניתן בידי חמישה שופטים, ודיווחנו עליו במדור זה הן מפני החשיבות של המונח "אזרח", כפי שפירשוהו שופטי ההרכב, והן מפני דרכי הפרשנות השונות שננקטו בידי דעת הרוב לעומת דעת המיעוט ("גלובס", 3.3.99), היו מי שסברו, כי חילוקי הדעות בין השופטים הצדיקו קיומו של דיון נוסף. המשנה לנשיא לא סובר כמותם, כמשתמע מהחלטתו מיום 18.3.99.

כנגד שיינביין הוגש בארה"ב כתב אישום, המייחס לו עבירות של רצח וקשר לבצע רצח. הוצא נגדו צו מעצר, אך הוא ברח לישראל. ארה"ב ביקשה את הסגרתו, והיועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, הגיש עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים להכריז על הנער כבר-הסגרה. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה. הוא קבע, שהמשיב אמנם אזרח ישראלי, אך בהעדר זיקה לישראל, אין לראות בו "אזרח" במובן חוק ההסגרה, תשי"ד-1954.

בערעור לבית המשפט העליון, נהפכה הקערה על פיה. הוחלט ברוב של שלושה כנגד שניים, שחוק ההסגרה חל גם על אזרח ישראלי שאין לו זיקה לישראל. המדינה עתרה להורות על קיום דיון נוסף בפסק הדין.

במרכז הדיון בבית המשפט העליון עמדה הוראת סעיף 1א' לחוק ההסגרה, שזה לשונה: "לא יוסגר אזרח ישראלי, אלא בשל עבירה שעבר לפני שהיה לאזרח ישראל".

עמדת רוב השופטים, שבוטאה בעיקר בפסק דינו של השופט תאודור אור, היתה, כי הוראה זו היא פרי מהלך חקיקתי משולב, שכלל גם את תיקונם בשנת 1978 של סעיפים 4א ו-7א לחוק דיני עונשין (עבירות חוץ) (נוסח משולב), תשל"ג-1973. ההיסטוריה החקיקתית מלמדת - כך נקבע - שסעיף 1א לחוק ההסגרה יחול גם על אזרחים שאין להם זיקה לישראל, וכי היה ברור לבית המחוקקים, כי ההסדר המוצע אינו עולה בקנה אחד עם הסכמי הסגרה שעליהם חתומה ישראל.

עוד קבע השופט אור, כי בהעדר הוראה חוקית מפורשת לסתור, אין בית משפט רשאי על דרך של פרשנות לצמצם את משמעותו של הדיבור "אזרח", בין לעניין זכויות ובין לעניין חובות. דיבור זה מגלם בתוכו מעמד של זכות יסוד, הנושאת עימה "סל של זכויות ושל חובות, בהתאם להוראות הדין החלות על אזרחים".

צמצום של ההגדרה על דרך של פרשנות - קבעה דעת הרוב - יהיה בו כדי לפגוע בציפיות סבירות של הציבור. עוד נקבע בפסק הרוב, בין השאר, כי לא ניתן לקבוע באופן גורף, על יסוד האמור בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, כי יש לפרש את הדינים הקבועים בחוק ההסגרה באורח "ליאליהו מצא. "נסיבות יוצאות דופן"

ברלי", וכי יש להביא בחשבון לעניין פרשנותם את תכלית החקיקה, כפי שזו עולה מתוך מכלול השיקולים הנוגעים לעניין.

חרף עמדת רוב השופטים הם הביעו את דעתם, שהמצב הקיים, שלפיו מקנה ההסדר הקיים חסינות לכל אזרח, גם אם אין לו זיקה לישראל, אינו משביע רצון. לעניין זה היתה הפניה להצעת חוק ההסגרה (תיקון מס' 6) (סייג להסגרת אזרח), התשנ"ח-1998, שייתכן - אם תתקבל - שתביא את העניין על תקנו, אם כי, כמובן, לא לגבי המקרה הנדון.

עמדת מיעוט השופטים, שבוטאה בעיקר בפסק דינו של הנשיא אהרון ברק, היתה, שלדיבור "אזרח ישראלי" יכול שיהיו משמעויות שונות. ברק סקר את הטעמים העיקריים המונחים ביסוד סייג האזרחות, והגיע לכלל המסקנה, כי "אזרח ישראלי" בחוק ההסגרה הוא אזרח המקיים זיקה עם מדינת ישראל - מעבר לזיקה הפורמלית המתמלאת בעצם היותו בעל אזרחות ישראלית.

מסקנה זו התחזקה, על פי פסקי המיעוט, בשלושה שיקולים נוספים: הצורך להתחשב בתכלית חוק ההסגרה כמכשיר לשיתוף פעולה בינלאומי למלחמה בפשיעה; המציאות הישראלית שבגדרה השתקעו ישראלים רבים במדינות חוץ, וסייג האזרחות הפך את ישראל עבורם - במקרים מסויימים - לארץ מקלט; קיומה של אמנת ההסגרה עם ארה"ב, שאינה כוללת את סייג האזרחות, דבר היוצר פער בין התחייבויותיה הבינלאומיות של ישראל לבין סמכותה לפי חוק ההסגרה.

הנשיא המשיך וניתח את הזיקה הנדרשת לעניין חוק ההסגרה בין מי שמבקשים להכריז עליו בר-הסגרה לבין מדינת ישראל, ולטעמו, היה מקום להחזיר את העניין לבית המשפט המחוזי, על מנת שיחליט אם זיקה זו נתקיימה במקרהו של המשיב.

בעתירה לדיון נוסף השיגה המדינה על הלכת הרוב, וטענה שאין היא מתיישבת עם הרעיון המרכזי הטמון בעקרון אי הסגרת האזרחים, לאמר: אין זה ראוי לדון אדם במדינה שאין לו זיקה אליה, תוך ניתוקו מן המדינה שבה עבר את העבירה, שהיא סביבתו הטבעית. טענת המדינה היתה, כי יש צורך לתת לדיני ההסגרה פרשנות מרחיבה, ולסייג האזרחות - פרשנות מצמצמת.

טענת המדינה הסתמכה גם על סעיף 5 לחוק היסוד, שאינו מקנה למי שביצע פשע במדינה אחרת, שהיא מרכז חייו, את הזכות להימלט מן הדין. עוד טענה המדינה, כי פרשנותו של הרוב מביאה את מדינת ישראל למצב של הפרת אמנת ההסגרה עם ארה"ב. אמנם הנושא מצוי כיום בהליכי חקיקה, אך אלה טרם נסתיימו ולא יחולו על העניין נשוא העתירה.

מנגד טען המשיב, שאין בפסק הרוב כל הלכה חדשה, קשה או חשובה, ותחולתה זמנית עד שהכנסת תתקן את החוק. עוד נטען על ידו, שלא נתקיימו במקרה זה התנאים המצדיקים הפעלת שיקול הדעת לטובת קיומו של דיון נוסף.

המשנה לנשיא לוין פסק: מכוח סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, רשאי נשיא ביהמ"ש העליון או השופט שנתמנה לכך, להיענות לבקשה לדיון נוסף, "אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בעניין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף".

במקרה זה אין מדובר בהלכה "חדשה", שהרי כבר נפסק בעבר, כי הענקת אזרחות כמוה כהענקת מעמד של זכות יסוד הנושאת בחובה זכויות וחובות בהיבטים שונים (בג"ץ 2757/96, פ"ד נ(2) 18 שנזכר בפסק הדין של הרוב). ייתכן שמדובר בהלכה "קשה", משום שיישומה יוצר פער בין הפרשנות הפנימית של "אזרח ישראלי" לבין התחייבויותיה הבינלאומיות של ישראל. מבחינה זו, אפשר שמדובר בהלכה "חשובה", וכאמור, הביע גם הרוב את דעתו, שהתוצאה אליה הגיע אינה משביעת רצון, אך משקפת היא את הדין הקיים ואת כוונת המחוקק, כפי שהיא משתקפת בהיסטוריה החקיקתית.

עם זאת, לא נמצא צידוק לקיים דיון נוסף. כבר נפסק בדנ"א 2485/95 (תקדין עליון 95(2) 1446), שהכלל הוא שבעקרון, אין בית המשפט העליון יושב על המדוכה אלא פעם אחת; עצם העובדה שמדובר בהלכה חשובה או קשה אינה מצדיקה, כשהיא לעצמה, בדיקה חוזרת של העניין בדיון נוסף.

יתרה מזו: נוכח חשיבותה של השאלה, נתקיים הדיון במקרה זה כבר מלכתחילה בהרכב של חמישה, ואם כי נפסק ברוב דעות, שתיאורטית, אף פסק דין בחמישה ניתן לדיון נוסף (ב"ש 1481/96 (דנ"א 2401/95) (פ"ד מט(5) 598,) הרי שנפסק שם (בעמ' 607): "אם דיון נוסף בפסק דין שניתן במותב של שלושה ניתן אך במקרים חריגים, הרי דיון נוסף בפסק דין שניתן במותב של חמישה יינתן אך במקרים חריגים שבחריגים".

ולאחרונה נאמר בדנג"ץ 3865/97 (תק דין-עליון 98(2) 281) מפי השופט אליהו מצא: "החלטה על קיום דיון נוסף בעניין שפסק בית המשפט העליון בחמישה היא בסמכותנו; אך סמכות זו, לדידי, טוב לה שלא תופעל, ולמצער, אין להפעילה אלא לעיתים נדירות ובנסיבות יוצאות דופן".

המדינה לא הניחה, איפוא, את הדעת, שבנסיבות העניין נתקיימו הנסיבות הנדירות ויוצאות הדופן האמורות. לא זו אף זאת: מכוח הגשתה של הצעת החוק לכנסת, קיים סיכוי שתחולתה של ההלכה שנפסקה תהיה בעלת אופי זמני עד לתיקונו של החוק. נסיבות אלה מחזקות את המסקנה, שאין צי דוק להורות על קיומו של דיון נוסף.

(כל הזכויות שמורות לחברת רת"ק בע"מ, פקס: 03-7523311, טל' 03-7523310)