החלטה 751: בנים גידלתי

74 קיבוצים כבר מבצעים את הליך השינוי בנוגע לשיוך קרקעותיהם לחברים, כאשר נראה כי הנחות המוצא של לפחות חלק מהם, עלולות לקפח את דור המייסדים כתוצאה מקביעת "מועד קובע" לשיוך, אליו לא הגיעו בחיים רבים מדור המייסדים

בשבוע שעבר פסק בג"ץ בעניין עתירתה של עמותת "דור לדור בקיבוצים - עמותה לקידום שיוך נכסים הוגן בקיבוצים". בג"ץ בחר שלא להיכנס לגופו של עניין ודחה את העתירה על הסף עקב שיהוי, בפסק דין קצר בן פסקה אחת, אשר מי שאינו מצוי בנבכי העניין, לא יבין את משמעותו הקשה.

עתירתה של עמותת "דור לדור" עסקה בהחלטה 751 של מינהל מקרקעי ישראל, אשר העניקה לראשונה אפשרות לקיבוצים לחלק את משבצת המגורים בקיבוץ למגרשים, ולהעניק זכות חכירה בהם לחברי הקיבוץ. עמותת "דור לדור" עתרה לבג"ץ וביקשה ממנו לקבוע כי "המועד הקובע" לזכאות כל חבר קיבוץ למגרש בחלוקה שתתבצע בקיבוצו - יהיה המועד בו התקבלה החלטה 751 על ידי המינהל (פברואר 1996). העמותה טענה, כי כתוצאה מהאופן בו נוסחה ההחלטה, כל קיבוץ קובע לעצמו את מועד הזכות, המועד הקובע לצורך החלוקה בין החברים, וכי קיימת שכבה גדולה של חברי ומייסדי קיבוצים קשישים, אשר עומדים להיות מקופחים. זאת מאחר שחבריהם הצעירים המנהיגים את הקיבוץ מעכבים את קבלת ההחלטה בדבר החלוקה - בהמתנה למותם.

נשמע דמיוני? קשה להאמין שככה ינהגו אנשים בהוריהם המייסדים? תחשבו שנית. בשנת 1998 הגישו שישה קשישים, חברים מייסדים בקיבוץ גליל ים, תביעה, באמצעות משרדנו, נגד הקיבוץ. ששת הקשישים, שבמו ידיהם ייסדו את קיבוץ גליל ים בשנות ה-30 של המאה הקודמת, עבדו בקיבוץ וחיו בו כל חייהם, הרגישו ש"חבריהם" הצעירים לקיבוץ ממתינים למותם ומעכבים בכוונה את חלוקת נכסיו רבי הערך של הקיבוץ. שופט בית המשפט המחוזי אליו הגיעה התביעה, השופט ישעיה, שאל בפסק הדין, את אותה השאלה שהונחה לפתחו של בג"ץ בעתירת "דור לדור": "האם צודק יהיה לשייך את כל נכסי הקיבוץ, או את חלקם, למספר מועט של חברים שיוותרו בחיים בעוד 5, 10 או 20 שנה. האם ייעשה צדק אם רק "4 חברים", או 40 מהם, יחלקו ביניהם את רכוש הקיבוץ, אם וכאשר הוא יחולק או ישויך לחברים, רק משום שהחלטה ספציפית ופורמלית בעניין זה תתקבל ותבוצע כעבור שנים, מטעמים כאלה או אחרים? התשובה, כך נדמה, ברורה מאליה. לא יהא בכך צדק על פי כל אמת מידה משפטית או נורמטיבית אחרת".

ובעקבות זאת קבע השופט ישעיה, כי כאשר תתבצע החלוקה, יש להתחשב בחלקם של מייסדי הקיבוץ אשר היו בחיים במועד בו החל הקיבוץ לתכנן את חלוקת נכסיו, גם אם אותה חלוקה תתבצע במועד מאוחר יותר.

למרבה הצער, שופטי בג"ץ, אשר היו אמורים להכריע באותה שאלה אך בתחולה רחבה בהרבה, לגבי כלל חברי הקיבוצים באשר הם, בחרו שלא לשאול כלל את השאלה הנ"ל ולא להשיב עליה, וכאמור דחו את העתירה ללא דיון לגופו של עניין, על בסיס טענת שיהוי. תחושת חוסר הצדק שבהחלטה מחריפה, בעקבות קריאתו של משפט נוסף, תמים למראה, אשר נכלל במסגרת אותו פסק דין. שופטי הבג"ץ נימקו את החלטתם לדחות את העתירה על הסף, בכך שהליך השינוי כבר מתבצע ב-74 קיבוצים ולכן: "שינוי תנאי ההחלטה בהקשר למועד הקובע לעניין הזכאות לשיוך, משנה באורך רטרואקטיבי את הנחות המוצא שעל יסודן קיבלו הקיבוצים את ההחלטה לנקוט את תהליך השיוך".

ותרגום משפט זה ללשון המציאות: 74 קיבוצים כבר מבצעים את הליך השינוי בנוגע לשיוך קרקעותיהם לחברים, כאשר נראה כי הנחות המוצא של לפחות חלק מהם, עלולות לקפח את דור המייסדים כתוצאה מקביעת "מועד קובע" לשיוך, אליו לא הגיעו בחיים רבים מדור המייסדים. החלטת בג"ץ, בכוונה או שלא, מעניקה לגיטימציה להנחות יסוד שכאלו, אשר אין ביסודן דבר מלבד הרצון האישי להתעשר על חשבון הקשיש שכבר עשה את שלו והלך. שופטי בג"ץ מסיימים את החלטתם בכך שהם דוחים את העתירה: "מבלי לנקוט עמדה לגופה". מילולית יתכן שהדבר נכון, אך בפועל בדחיית העתירה של עמותת "דור לדור", ננקטה על ידי בית המשפט הגבוה לצדק עמדה שמנציחה ומחזקת את חוסר הצדק והמוסריות על חשבון אלפי קשישים. מייסדי הקיבוץ מגלים בסוף ימיהם, כי לעיקרון החברתי היפה של "כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו", אין סיכוי למול חוק הטבע לפיו החזק ובעל הכוח הוא המנצח והכסף הוא מי שמסובב את העולם. *